אדם הגון יתנגד להסכם הביש!

אדם הגון יתנגד להסכם הביש!
אוגוסט 17, 2020 עידו צמח

מאת: עודה בשאראת

אדם הגון צריך לשאול את עצמו בכל דבר שבו הוא עוסק, אפילו בעת הכנת ארוחת ערב, האם פועלו משרת את המאבק לסיום הכיבוש, או לא? אם תפריט הארוחה משרת את העניין, אז לבריאות — ואם לא, עליו לחפש תפריט אחר. בלי אובססיה זו הוא אינו נחשב לאדם מוסרי ורודף צדק, כאשר מדינתו מתעללת בשמו בעם אחר.

ועוד, הורים הגונים שואלים את בנם, מאין השיג את השלל שהביא הביתה, ובהמשך מבררים אם הבן מתרועע עם עבריינים. הורים לא הגונים יקפצו על המציאה, למרות החשדות הכבדים שמא הושג השלל במרמה, אם בהונאת זקן ואם בגזל של חסר ישע.

ההסכם הביש עם איחוד האמירויות הוא “הסכם עוקף פלסטינים”, כהגדרתו של המזרחן יוסי אמיתי — הסכם שמעניק לגיטימציה להמשך דיכוי הפלסטינים: תמשיכו בכיבוש, ואיחוד האמירויות תעניק נורמליזציה. בינתיים המוזות אינן שותקות, אלא צוהלות דווקא. ההגונים אינם שואלים שאלות חצופות. העיקר שהילד, או האב במקרה שלנו, הביא את השלל. לא משנה אם בדרך הוא עשק זקנים או רמס עמים. רק נשמעה המלה נורמליזציה, וכבר הציף האדרנלין את מערכות העיתונים, אולפני הטלוויזיה, הרדיו והרשתות החברתית. עיתונאים הגונים מרעיפים מחמאות בטונות: “השלום הזה כולו שלו”, אומר נחום ברנע ב”ידיעות”. “מגיעה לו ברכה כנה וכפולה”, אומר פרשן ערוץ 12, אמנון אברמוביץ’, וערן זינגר, הפרשן בערוץ כאן 11, מצייץ ששליט האמירויות קידם את “הקמתה של מדינה פלסטינית”.

האם מוגזם לבקש ממכובדים אלו, וגם מאחרים, לבדוק את הסחורה תחילה? הרי הרכש החדש והנוצץ של נתניהו הוא משטר, שנוסף על כל העוולות הרגילות בעולם הערבי, מעלים אזרחים ותושבים זרים, ומנצל במידה מחפירה עובדים זרים, בייחוד נשים. זאת ועוד, הצלע השנייה של ההסכם, דונלד טראמפ, מסמל את הטירוף ביחסי מדינות ובני אדם. ואין צריך להכביר מלים על הצלע השלישית, בנימין נתניהו, שעל שמו נוספו ארבע מלים זוהרות: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.

במעמד זה נזכיר שירח הדבש בין ישראל לשאה באיראן הסתיים במהפכה, ששני אויביה העיקריים, אחרי השאה, היו ארה”ב וישראל. תמיכתן של שתי אלו בשאה תרמה את חלקה לעליית כוחות ריאקציונריים פנאטיים באיראן, שהם גם נגד בני עמם וגם נגד כל דבר שמדיף ריח דמוקרטיה או זכויות אדם. מדוע? כי מי שסימלו, בדיבורים בלבד כמובן, ערכים אלו (ישראל וארה”ב) — תמכו עד הסוף בשאה המפלצתי.

בכל זאת צר לי שאני נאלץ במעמד זה לצנן את ההתלהבות של ההגונים, ולומר שגם הסכם “שלום” זה, כמו הסכמי השלום האחרים, ייכנס עמוק למקפיא בפנתיאון הרמייה. ההגונים יודעים שאין כאן שלום, אך באימוץ השלום הזה הם מרגיעים את מצפונם הנוטה לשקוט כל אימת שמנהיג ערבי מושחת מבקש את קרבתה של ישראל הכובשת. ועוד: בין קבלת הפנים הנלהבת לנשיא יצחק נבון, שנאם במועצת העם בקהיר בערבית צחה, לבין החרם הטוטלי של הציבור המצרי על ישראל והכיבוש שלה, רק מעט מים זרמו בנהרות. ומהר מאוד התברר גם ששלום זה הוא הקדמה למלחמה דווקא: כמה שנים לאחר חתימתו נכבשה מחצית לבנון.

ובכלל, מה התרומה של הסכמי השלום עד היום לרווחתם של הפלסטינים? האם הנשיא א־סיסי יכול לשחרר אסיר פלסטיני אחד? האם המלך עבדאללה יכול לעכב הריסת סככה אחת בבקעה? אפילו מחוות אינדיווידואליות אי אפשר לחלץ מממשלת ישראל.

ולבסוף, מלה לאחינו באמירויות: אם אתם רוצים לנרמל יחסים — בבקשה, נרמלו. אך מדוע תציגו את הדבר כאילו הוא נעשה למען העניין הפלסטיני? גם פוצעים, וגם זורים מלח על הפצע.

פורסם באתר ״הארץ״

דילוג לתוכן