גם כשהאדמה רועדת מתחת לכפות רגלינו – במיוחד אז – אנו מישירים מבט אל המציאות הכואבת, ומאשרים את מחויבותנו לשלום, לשוויון, לסיום הכיבוש, לחברות אישית ולשותפות פוליטית בין יהודים וערבים-פלסטינים, בתוך ישראל גופא ומשני צידי הקו הירוק.
פגיעה אדירה באזרחים חפים מפשע – בעזה או בישראל – לעולם אינה ניתנת להצדקה.
הזנחה מכוונת של שנים וכוחנות שלטונית מושחתת בונות זעם, וזעם נוטה להתפרק בדרכים קשות. אבל גם זעם מוצדק לא מצדיק פגיעה בחפים מפשע בערים מעורבות ושאר חלקי הארץ, וערעור מערכת עדינה של חיים משותפים.
גם לנוכח נסיבות קשות, איננו מתבלבלים: הנסיבות בהן אנו מוצאים את עצמנו הן תוצאה של פוליטיקה, פוליטיקה גזענית, אלימה, אינטרסנטית. איננו מוכנים להיכנע לה. איננו מוכנים להתיישר לפי קווים לאומיים או דתיים ולהיות אויבים זה לזה.
כשם שהנסיבות הקשות הללו הן תוצאה של פוליטיקה, גם שינויין יהיה תוצאה של פוליטיקה: בטווח הקצר, של ממשלה חדשה שתדע להרגיע את הרוחות ולהתמודד עם הקשיים מתוך שיתוף מלא של כל המחויבים/ות לשלום ולשוויון; ובטווח הרחוק של מאבק פוליטי-חברתי משותף של כל הכוחות שוחרי השלום, הצדק, והשוויון בחבלי הארץ הקשה הזו, מאבק ארוך ומורכב, שאין להתייאש ממנו גם עכשיו. היוזמה הדמוקרטית המשותפת תמשיך לפעול במסגרת מאבק כזה.
