כאן דווקא נשארים: בתגובה ל”הגולים החדשים”

כאן דווקא נשארים: בתגובה ל”הגולים החדשים”
admin

אורן יפתחאל ות’אבת אבו־ראס

פורסם בעיתון הארץ ב 11/6/2020

••• “איבדנו תקווה, ונדחקנו להגר”, טענו פעילים בכירים באקדמיה ובארגוני השמאל של החברה האזרחית בכתבת השער המקיפה והחשובה של שני ליטמן. הכתבה, שמתעדת תופעה חשובה ומדאיגה בעינינו, עוררה גל תגובות ארוך ואמוציונלי. רוח הדברים תומצתה במילותיה של מגיבה מס’ באתר: “איזה ייאוש, ואיזה מאמר מדכא. עצוב לי לחשוב שהאנשים החושבים, ביקורתיים127 ופעילים האלו עזבו. מבינה אותם לגמרי אבל מרגישה עוד יותר שהכל כאן אבוד”.
כוונתנו לטעון שהכתבה הציגה רק תמונה חלקית של זירת הארגונים והמחקר הביקורתי, ושרוח הייאוש שעולה ממנה מופרזת ובעייתית. רוב רובם של הפעילים והפעילות במאבקי השמאל וזכויות האדם והאזרח בארץ נשארים, ממשיכים ומטפחים דורות חדשים. בו בזמן, הם מארגנים בימים אלה מחדש את המאבק עבור דמוקרטיה, שוויון וצדק במרחב הישראלי/פלסטיני, תוך הדגשת פן השיתוף הערבי־יהודי.

וכך מילותיו המהדהדות של המשורר והמנהיג תאופיק זיאד ממשיכות להוות את המוטו המשותף ליהודים וערבים שחולקים את אותה המולדת: “כאן על חזיכם נשארים, כמו קיר/ ובגרונותיכם… כשבר זכוכית/ כמו צבר… ובעיניכם כסערה של אש/ כאן נשארים”.

ודוק: אין בכוונתנו לטייח את המציאות או לייפות את המצב הפוליטי. מבטינו מפוקח ואין לנו גם אשליות לגבי כוחו של השמאל בימים לא קלים אלה. המאבק כנגד הדומיננטיות האתנית היהודית, האפליה והגזענות אכן ארוך ומתסכל. אך ברצוננו להסיט את אלומת האור לעבר הפעילות הענפה של ארגוני החברה האזרחית, למרות עזיבת חלק מהמובילים. ומעבר לכך, להדגיש את האופק היהודי־ערבי של המאבק המתחדש, המאפשר גם לטפח תקווה לגבי שיבת השמאל החדש, המשותף, כגורם מרכזי במפה הפוליטית.

אנו מלאי הערכה לפועלם של המרואיינים בכתבה, שהיו (ובמידה מסוימת עדיין הנם) חוקרים, הוגים ופעילים ישראלים מהטובים והמחויבים ביותר לשלום, צדק וזכויות אדם. מספיק להזכיר את חלקם המרכזי בארגונים כגון “בצלם”, “במקום”, “זוכרות”, ו”קמפוס לא שותק”, ופרסומים כגון “תיאוריה וביקורת” או “מצד שני”. היתה לשנינו הזכות לעבוד עם רבים מהם, ועזיבתם אכן הותירה חללים. אנו גם סבורים שזכותם המלאה לחיות היכן שהם רואים ורואות לנכון. ניתן להבין את הקשיים שהם חוו מול השיח האתנוקרטי השולט והאלים של חברה לאומנית, המבקש להוציא את החשיבה הביקורתית מחוץ לגבולות הלגיטימציה. לא קלים חייהם של חוקרים וחוקרות ביקורתיים, הכותבים “נגד הזרם” מתוך החברה שבה הם פועלים. סוג זה של מחקר ואקטיביזם מעמת אותם עם עמיתים, מורים, פוליטיקאים ולעתים גם עם בני משפחה.

עם זאת, יש לנו גם ויכוח עם רוב המרואיינים בכתבה. לדעתנו הייאוש שעולה מהראיונות אינו מוצדק וכמובן אינו מהווה תוכנית פעולה. רוב רובם של החוקרים הביקורתיים ופעילי החברה האזרחית ממשיכים לפעול בארץ מתוך מחויבות מלאה לשלום ושוויון. חוקרים וחוקרות אלו מחויבים למעגלים המקיימים את חיינו — משפחה, קהילה, עיר ואף הארץ כולה. בדרכים מגוונות הם מבקשים לצאת מבועת האקדמיה והארגונים ולאתגר את המצב, לעבר עתיד צודק ושוויוני יותר.

שנינו למדנו ועבדנו בחו”ל ונפתחו בפנינו הזדמנויות מגוונות, אך העדפנו לחזור לארץ שבה נולדנו, שבה מתגוררות קהילותינו ומשפחתנו ושאליה אנו קשורים כמולדת. אין בבחירתנו הרואיזם או מעשה חתרני, אלא להפך — בחירה טבעית של אדם לגור במולדתו. בחרנו להיאבק על עתידה של הארץ כאן בארץ, מתוך מחויבות לכל תושביה, ומתוך הכרה גם במורכבות של יחסי העמים, בזכותם הבלתי־מעורערת להכרה עצמית וזכויות אדם.

אם כך, מול הייאוש עומד ערך יסוד פילוסופי ופוליטי של כל אדם ביקורתי — אידיאל התיקון. ביקורת, חריפה ומאירת עיניים ככל שתהיה, אינה יכולה להישאר תלויה באוויר, ולדעתנו דורשת תרגום לפעולה, פרקסיס, כפי שהגו מיטב ההוגים המדיניים לאורך הדורות. כאן תפקידה של האקדמיה הביקורתית וארגוני החברה האזרחית חשוב מתמיד — לתאר, לנתח, לפרק ולבנות מחדש את “המצב הרצוי”, אל מול עוולות ההווה.

כאן עולה גם חשיבותם של המרצים והמרצות הערבים והמזרחים הנכנסים לאקדמיה בשנים האחרונות. כניסתם אמנם אטית, וייצוגם קטן להחריד מחלקם באוכלוסייה, אך מספריהם עולים, בעיקר בקרב הסטודנטים, וגם בסגל, והם מייצרים שיח ביקורתי חדש ומאתגר, הזורם לפעילות חברתית ופוליטית.

בתור דוגמה לפעולה יהודית־ערבית משותפת נזכיר כאן את תנועת השלום “ארץ לכולם — שתי מדינות, מולדת אחת” שאנחנו ממייסדיה ומוביליה. תנועה זו מאגדת יהודים ישראלים ופלסטינים משני צדי הקו הירוק, והיא פועלת כבר כשבע שנים עבור יצירת קונפדרציה פלסטינית־ישראלית, שבה גבולות שתי המדינות הריבוניות יהיו פתוחים, וירושלים תהווה אזור בירה משותף ושוויוני.

ונדגיש שוב נקודת מפתח עקרונית ופוליטית בעידן החדש — השיתוף הערבי־יהודי. משטר האפרטהייד הזוחל והמעמיק במרחב בין הירדן לים מושתת על הפרדה אתנית עמוקה בין יהודים וערבים פלסטינים במרחבים וכמעט בכל תחומי החיים. פעולת התיקון העמוקה הנדרשת אם כך היא שבירת ההפרדות שאותן מקדם המשטר, דרך מחקר, שיח ופעולה בשטח. מעבר לצורך המוסרי, שיתוף ערבי־יהודי הוא גם פוליטי, כי רק דרכו יכול השמאל לחזור למרכז הזירה הפוליטית ולהשפיע על חייהם ועתידם של הדורות הבאים באזור.

קחו לדוגמה את הדיון סביב שאלת הסיפוח/החלת הריבונות, שמתקיים בין זרמים פוליטיים בחברה היהודית ובין ישראל לארה”ב, כאשר הקול הפלסטיני (שאדמת עמו עומדת במרכז העניין!) כמעט לא נשמע, לעומת הוויכוחים בין מועצת יש”ע, ראש הממשלה ואנשי הקואליציה. לעומת התמונה העולה מהתקשורת, סביר להניח שבריתות של יהודים ופלסטינים המתנגדים לכיבוש, לסיפוח ולאפרטהייד מהוות רוב בקרב אוכלוסיית הארץ. האתגר של השמאל החדש הנו אם כך לבנות תקווה ולייצר מאבקים משותפים ליהודים וערבים בישראל, כמו גם לישראלים ופלסטינים בין הירדן לים, כדי לבנות רוב עממי ופוליטי אל מול מנגנון השלטון החולש על כל השטח ומול כוחות השוק ההרסניים שפועלים כנגד השוליים החברתיים בשני העמים. אתגר החברה הצודקת והמשותפת מורכב ופתלתל, כמובן, אך אנו חשים שהוא מתחיל להתהוות בקמפוסים, בחברה האזרחית וגם בהכרה המהוססת ברמה המפלגתית־פוליטית. רק שיתוף פעולה שכזה יכול, אולי, לעצור את ההידרדרות ולבנות אופק דמוקרטי חדש.

לסיום ראוי לשוב לדבריו של אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בהיסטוריה המודרנית ששילבו הגות עם אקטיביזם ותיקון חברתי — אנטוניו גראמשי. הוגה הדעות האיטלקי, שפעל לפני כמעט מאה שנה, ניסה לגשר בין כתיבתו, שבה הציג ניתוח ביקורתי של החברה הלאומנית והקפיטליסטית, לבין פעילותו הרבה להקמת חברה צודקת באיטליה. התפיסה שקידם ביקשה לאזן בין “הפסימיזם של הראש, עם האופטימיזם של הרצון”. לדעתו, שניהם חיוניים למסע הארוך מניתוח ביקורתי לתיקונה של החברה. רוח זו מרחפת מעל פעילותם של רבים, שכדברי זיאד, “כאן נשארים”.

פרופ’ אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית ולימודים אורבניים באוניברסיטת בן־גוריון, וחבר בשורה של ארגונים חברתיים. ד”ר ת’אבת אבו־ראס הנו מנכ”ל שותף של “יוזמת אברהם” ומלמד באוניברסיטת בן־גוריון