הצבע חזר ללחיים: הפוליטיקה הערבית בעקבות הבחירות לכנסת ה-22

הצבע חזר ללחיים: הפוליטיקה הערבית בעקבות הבחירות לכנסת ה-22
יוני 21, 2020 עידו צמח

מוחמד דראושה

פורסם לראשונה בביאן-רבעון לענייני החברה הערבית בישראל, הוצאת תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי ערבי, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב

תקציר

ההקמה מחדש של הרשימה המשותפת לקראת הבחירות לכנסת ה-22 לא נעשתה בצורה חלקה, אך התמיכה הגבוהה ברשימה המשותפת בבחירות מוכיחה שהציבור הערבי מפוכח ויודע להשתמש בכוחו האלקטורלי.

מה שדרבן את האזרחים הערבים להצביע בבחירות היה דווקא מסע הבחירות של ראש הממשלה נתניהו, שכלל מסרים נגד האזרחים הערבים ומנהיגיהם.

הנכונות הפומבית שהביע ראש הרשימה המשותפת, אימן עודה, להצטרף לממשלת מרכז-שמאל משקפת בצורה נאמנה את הכמיהה בציבור הערבי להשפעה פוליטית.

הציבור הערבי רוצה לראות תוצאות בשטח. קל יחסית להעביר החלטות ממשלה המסייעות לחברה הערבית, אולם המבחן הוא בביצוע.

אם גוש השמאל ישמור על קשרי גומלין עם הציבור הערבי ויקרב את הרשימה המשותפת למפלגות אחרות, שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות הבאות יוסיף לעלות.

בספטמבר האחרון שוב נערכו בחירות, אך הפעם היו תוצאותיהן שונות מאלה שהתקבלו באפריל והן עוררו בציבור הערבי תחושה של תיקון בשני מישורים: המישור המפלגתי הפנים-ערבי והמישור הפוליטי הכלל-ארצי. במישור הראשון חזרה הרשימה המשותפת להתמודד בבחירות על כל ארבעת מרכיביה ונמנעה ממשבר הפיצול שהתחולל לקראת הבחירות באפריל. יתר על כן, שיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות האמיר לאחר הידרדרות היסטורית לשיעור הנמוך ביותר (49%).

הכוח בידי הציבור

חזרתה של הרשימה המשותפת השיבה מעט צבע ללחייה הפוליטיים של החברה הערבית. היא הוכיחה שהציבור הערבי מפוכח וכי הוא משתמש בכוחו האלקטורלי לחיוב ולשלילה גם יחד. למשל, בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001, אחרי אירועי אוקטובר 2000, עמדו בפני הציבור הערבי שתי אפשרויות: להצביע בעד ראש הממשלה דאז אהוד ברק שהיה מועמד השמאל או בעד אריאל שרון שהנהיג את מחנה הימין. האזרחים הערבים לא ראו אז בהצבעה עבור אחד ממועמדים אלה אפשרות ריאלית מבחינתם. רובם המוחץ דחה את הקריאה להיות פרגמטיים ולהצביע בעד ברק משום שהוא היה בעיניהם האחראי הראשון במעלה להריגתם של 13 האזרחים הערבים באותם אירועים. הם רצו להשיב לו כגמולו ולהעביר מסר למחנה השמאל: מועמד בעל עבר שלילי בעיני האזרחים הערבים אינו כשיר לכהן כראש ממשלה ולא ניתן לכפות אותו על המצביעים הערבים כברירת מחדל. בבחירות האחרונות מרצ חוותה זאת על בשרה כאשר חברה לברק במסגרת המחנה הדמוקרטי וניסתה להתעלם מעברו המפוקפק. מספר הקולות שהעניקו הערבים למרצ הצטמצם מ-36 אלף באפריל ל-14 אלף קולות בלבד בספטמבר. “סינדרום ברק” ריסק את האמון במרצ. לא הועילו מילות ההתנצלות המאולצת מצידו וההסברים שהוא אדם אחר אשר הציב לנגד עיניו מטרה נעלה, שהיא גם מטרתו של הציבור הערבי: הפלת נתניהו.

כוחו האלקטורלי של הציבורי הערבי גם ביחס לרשימה המשותפת הוכח בבחירות לכנסת ה-21 שנערכו באפריל. הרשימה התפרקה לשני מרכיבים בהנחה ששני גופים פוליטיים ערביים יפיקו רווח בזכות התחרות ביניהם, ויעמידו בפני הבוחרים הערבים מרחב תמרון גדול יותר וחופש בחירה. הסקרים הראשונים אכן תמכו בהנחה זו, אולם ההתפרקות לוותה ברעש פוליטי מכוער שכלל התקפות אישיות רבות של מנהיגי המפלגות זה על זה והטחת האשמות קשות מאוד בדבר האחריות לפירוק. יתר על כן, שתי הרשימות לא הצליחו למשוך אליהן כוחות חדשים שיפצו על נזק הפיצול. לפיכך הצטמצם כוחם של הערבים בכנסת מ-13 מושבים לעשרה בלבד.

המערכת הפוליטית הערבית לקראת הבחירות בספטמבר

המשא ומתן להקמתה המחודשת של הרשימה המשותפת אחרי הבחירות באפריל היה מכוער לא פחות מההתפצלות שאירעה לקראתן. לפיכך גבר אי האמון של החברה הערבית במנהיגיה עקב התחושה שמדובר במנהיגים אינטרסנטיים, שכל מעייניהם בשמירת כיסאם בכנסת ובהגדלת חלקה של כל אחת מארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה. המלחמה על המקומות ה-11 עד ה-13 ברשימה נתפסה בעיני רוב הציבור הערבי כקטנוניות וכחמדנות של המפלגות הדורשות לעצמן יותר מן הראוי להן לנוכח הישגיהן חודשים ספורים בלבד לפני כן. גם לאחר שהוסכם על קביעת המקומות ה-11 עד ה-16 ברשימה, דלפו פרטים מביכים שכללו הסכמים על חלוקת כספים (בתמורה לשיבוץ סדר המועמדים) ואי הסכמה על מצע פוליטי ברור. כל זאת היה בגדר איום על סיכוייה של הרשימה המשותפת לשחזר את הישגה משנת 2015, כאשר זכתה ב-13 מושבים. רוב הסקרים ניבאו כי גם בבחירות בספטמבר היא לא תזכה ביותר מעשרה מושבים.

נעשו ניסיונות אחדים להקים רשימות שיאתגרו את הרשימה המשותפת מאחר שהיא נתפסה כמרושלת, כזקנה וכעייפה מכל המלחמות הפנימיות. היו סקרים שהחמיאו לכמה תנועות שקמו והם ניבאו כי אפשר שהן יעברו את רף החסימה. פרופ’ אסעד גאנם זיהה את הלך הרוחות והקים את מפלגת האחדות העממית. חוסר ניסיונו הפוליטי בשטח והיעדר מימון הובילו אותו לטעויות אחדות, אם בבחירת המועמדים, אם במסרים ההססניים ואם בניהול מסע בחירות חסר תכלית. מספר המצביעים עבור מפלגתו היה זעום, פחות מ-6,000.

מוחמד אלסייד ייסד את תנועת כראמה ומוסוואה (“כבוד ושוויון”) וסבר כי קשרים חברתיים ענפים והסתמכות על מספר שיח’ים מהנגב יעניקו לו קולות רבים. גם הוא נחל אכזבה לאחר שהצביעו עבורו כ -1,500 איש בלבד. שניהם בלטו בחוסר ניסיונם הפוליטי, בחוסר הידע בניהול מסע בחירות והיעדר המימון הנדרש כדי לתקשר עם המצביעים הפוטנציאליים.

ניסיון נוסף להקים רשימה ערבית-יהודית נעשה בהובלת הח”כים לשעבר טלב אלסאנע, אברהם בורג ודדי צוקר. הם עוררו הדים חיוביים באמצעי התקשורת ונתפסו בעיני רבים כאפשרות מבטיחה. אף על פי כן, האפשרות נמוגה עד מהרה, לאחר שהתבהר שהיוזמה חסרת משאבים כספיים וכי היא מכוונת לאותו קהל יעד שמפלגות קיימות מכוונות אליו – מרצ, מפלגת העבודה, הרשימה המשותפת ושתי המפלגות שהתווספו (האחדות העממית, וכראמה ומוסוואה). לפיכך הכריזו היוזמים כי הם נוקטים צעד אחראי ולא יתמודדו הפעם כדי שלא לנגוס באחת ממפלגות גוש השמאל שאליו הם משתייכים. אם כן, האפשרויות שעמדו בפני הציבור הערבי לא היו מפתות והשתררה אווירה קשה שניבאה עוד מפולת פוליטית.

מדוע הערבים (שוב) “נהרו לקלפיות”?

הציבור הערבי החל להתעורר כאשר נוכח לדעת שראש הממשלה מוסיף להשתלח בו. עוד בראשית מסע הבחירות שלו נקט נתניהו את התעלול המוכר כדי לאחד את שורות הימין: מסרים נגד האזרחים הערבים ונגד המנהיגים הערבים. לא היה זה מסע בחירות שתוכנן ברגע האחרון – הוא נפתח כחודש לפני הבחירות, ודווקא גורם הזמן פעל נגד נתניהו. הציבור הערבי החל להגיב בלעג ובשאט נפש כלפי אמירותיו של ראש הממשלה. האמירות הללו ניסו להגביר את הדה-לגיטימציה של המצביעים הערבים, תקפו את מנהיגיהם, איימו להתקין מצלמות בקלפיות והכפישו את הציבור הערבי כולו. כל אלה דרבנו רבים בציבור הערבי להגיב.

לקראת הבחירות שנערכו בספטמבר יצאו כמה עמותות לדרבן את המצביעים הערבים לצאת ולממש את זכותם. הן הצליחו לנצל את התקפותיו של נתניהו על הערבים לשם יצירת אווירת חירום וקראו לנקוט פעולות נגד. למשל, תנועת “זזים” נרתמה לסייע למצביעים בפזורה הבדווית באמצעות הספקת כלי רכב להסעת מצביעים במימון התנועה. כאשר אנשי הליכוד פנו לראש ועדת הבחירות המרכזית ודרשו לאסור על התנועה לעשות זאת, קמה התארגנות ספונטנית של מתנדבים שהסיעו את אותם מצביעים; במקום 60 כלי רכב שהתכוונה “זזים” להפעיל, פעלו 300 מתנדבים בשטח ברכבם הפרטי. בכך הם תרמו לאווירת הבחירות והביאו לידי הגדלת שיעור ההצבעה בנגב במידה רבה.

המהלך הדרמטי שהביא לידי שיעור ההצבעה הגבוה בספטמבר היה אמירתו הברורה של איימן עודה בריאיון עם נחום ברנע ב”ידיעות אחרונות”. עודה הצהיר שהרשימה המשותפת מעוניינת להצטרף לממשלת מרכז-שמאל וכי היא תמליץ להטיל על בני גנץ להרכיב את הממשלה. עוד אמר עודה כי אם לא יכהן מי מאנשי הרשימה בממשלה, היא בכל זאת תעניק לממשלה תמיכה ורשת ביטחון. יש לזכור כי בעשרים השנים האחרונות היססו ראשי המפלגות הערביות לבטא אמירות מעין אלה והתחפרו בעמדת האופוזיציה הלוחמת. עמדה זו, למשל, הייתה תגובת נגד לאחר שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה ב-1999 בזכות קולותיהם של המצביעים הערבים אך סירב לצרפם לממשלתו, שלא כהבטחתו לפני הבחירות. מעשה זה של ברק עורר בציבור הערבי את ההרגשה שאין בשמאל גורם כלשהו לשיתוף פעולה פוליטי עימו וכמובן גם לא בימין, מלבד הסכמות נקודתיות מדי פעם בפעם. הפעם העז איימן עודה להמר, וחוקרי החברה הערבית סברו שמדובר בהימור בטוח. הוא אימץ את המשתמע מן הסקרים, שהראו פעם אחר פעם שהציבור הערבי פרגמטי יותר ממנהיגיו. עודה התנער מן החשש מפני תגובה עתידה של בל”ד, חשש שעצר בעדו בשנים האחרונות.

המהלך של איימן עודה פגש ציבור אוהד שרצה עוד ועוד מאותה תגובה והרשתות החברתיות החלו להחמיא לו. עד מהרה הן השתיקו את תנועת ההחרמה, והיא לא הספיקה להשפיע כהוא זה בבחירות האחרונות לאחר שהייתה ערנית מאוד בבחירות של אפריל. ד”ר אחמד טיבי ראש תע”ל וד”ר מנסור עבאס ראש התנועה האסלאמית הצטרפו למהלך של עודה וכך נוצר ברשימה המשותפת רוב מוחץ בעד הקו הפרגמטי. ההתבדלות של בל”ד לא השפיעה כלל על המצביעים וקולותיה כמעט לא נשמעו.

לקחי המפלגות מן הבחירות

בני גנץ הוא האיש שלמד לקח הפעם וכך גם צוות הבחירות שלו. הפעם הם היו זהירים יותר בשיח על זהות הקואליציה שיקימו ולא דיברו על קואליציה יהודית ולא על קואליציה ציונית. הם היו מאופקים מאוד והתמקדו בדיבור על קואליציה ליברלית. לקראת הרכבת הרשימה לכנסת הם אף השתעשעו בשילוב אישיות ערבית מובילה במקום מובטח, אך בסופו של דבר שבו לרשימתם המקורית והציגו את הרעיון לשלב שר ערבי בממשלת גנץ, אם תקום. מסע הבחירות שלהם כיוון לצעירים הערבים וניסה למשוך אותם. מסע זה לא הגדיל את מספר המצביעים של כחול-לבן בקרב הערבים, אך תרם ליצירת אווירה חיובית בקרבם. הם הצביעו עבור הרשימה המשותפת שנראתה שותפה פוטנציאלית של כחול-לבן בהרכבת הממשלה או ביצירת גוש חוסם. הם שאפו ליצירת גוש טכני המעניק רשת ביטחון לממשלה ללא בנימין נתניהו, שאינו מחמיץ כל הזדמנות להכות בציבור הערבי ולשסות את הציבור היהודי נגדו.

למרות ההישג של הרשימה המשותפת, היא לא מיהרה להתפאר בו. הצלקת מאפריל עדיין מורגשת ועדיין מקנן החשש מתגובתו של המצביע הערבי. המפלגות הערביות חוששות מהמצביעים הערבים שכן הם מעלים דרישות, חלקן דרישות המשפיעות על סדר היום של הרשימה המשותפת. הציבור אינו רוצה במפלגות “נישה” המבטאות את האידאולוגיה של כל אחד ממרכיבי הרשימה. הוא דורש מהרשימה להפגין תוצאות בחיי היום-יום, כגון הורדת מפלס הפשיעה והאלימות, הכרה בבתים שנבנו ללא היתרים באמצעות אישור תוכניות מתאר שיכללו את הבתים הללו, ויצירת מקומות תעסוקה לרבדים החדשים מהחברה הערבית שהחליטו להצטרף לשוק העבודה (כגון נשים).

בנוסף מתחיל להתגבש מעמד ביניים בחברה הערבית הדורש גם איכות חיים. לשם השגת אותה איכות חיים נדרשים תקציבים לתשתיות הולמות בתוך היישובים, כבישים, תאורה, מרחבים פתוחים, מתקני ספורט, ניקיון ופעולות תרבות שהרשויות המוניציפליות אמורות לספק. הרשימה המשותפת נדרשת לספק צרכים אלה ולהשיג תקציבים ולא רק הבטחות. תוכנית 922 שתוקצבה ב-15 מיליארד שקל מתחילה להיתפס כאכזבה, בעיקר בגלל מימוש בלתי מספק. מימוש תוכניות מצריך כוח השפעה פוליטי: קל יחסית לקבל החלטות ממשלה שיסייעו לחברה הערבית, אולם הקושי הוא בהעברת הכספים לייעודם. בעבר התקבלו עשרות החלטות ממשלה וחוקים שנועדו לפתור את הבעיות של החברה הערבית, אולם הביצוע כושל כי אין מעקב ראוי על ביצוע ההחלטות לא מצד הממשלה ולא מצד הנציגים הערבים בכנסת.

נראה ששוליותם הפוליטית של חברי הכנסת הערבים מונעת מהם לעמוד על מימוש התוכניות בעבור החברה הערבית, אולם חבירה לכוח חזק כמו אותו גוש מרכז-שמאל עשויה למנוע את השוליות ולפתוח דף חדש בחיי הערבים. עם זאת, נדרשת אופטימיות זהירה מאוד: גוש המרכז-שמאל מבין שאין סיכוי שיחזור למשול בלא להסתמך על הח”כים הערבים, אולם הוא עדיין אינו מוכן להתעמת עם הדה-לגיטימציה שעשה הימין לחברה הערבית. לפיכך הוא עדיין פוזל לכיוון “הימין הרך” כלשונו, בעיקר כי נתניהו הצליח להטמיע את העיקרון שעל הממשלה להתבסס על רוב יהודי בכנסת.

סיכום

בקרב הציבור הערבי נוצרה הרגשה כי יש בידו כוח: יש ביכולתו להעניש את המפלגות הערביות על התנהגותן בשיטת “המקל והגזר”. הוא גם חש שיש ביכולתו להפיל את הימין המסית נגדו וכי הוא יכול לכפות על גוש המרכז-שמאל מועמדים ועמדות המשקפים את רצונו. כוח זה יתעצם לקראת הבחירות הבאות. אם יצליח גוש השמאל לשמור על קשרי גומלין עם הציבור הערבי וינקוט צעדים נוספים להתקרבות בין הרשימה המשותפת והמפלגות האחרות בגוש, יגדל מספר המצביעים הערבים בבחירות הקרובות ושיעור השתתפותם יעלה במידה רבה על 59%, כפי שהיה בבחירות ספטמבר. ייתכן אף שנתקרב לשיעור ההצבעה הכללי באוכלוסייה ונשחזר את שיעור ההצבעה בשנת 1999; באותה שנה השתתפו בבחירות כ-78% מבעלי זכות ההצבעה בחברה הערבית.

עם זאת, על המפלגות הרוצות ליהנות משיעור הצבעה גבוה להיות ערוכות לשוחח עם אותם מצביעים, ובלשונם. בהרכבה הנוכחי של הרשימה המשותפת אין מנגנון דמוקרטי לקבלת החלטות ואין מנגנון דינמי להתחדשות ולהכלה של כוחות חדשים. לפיכך היא אינה מושכת מצביעים מעבר לאלה שהצביעו עבורה בספטמבר. עליה להשתנות משתי הבחינות הללו ואז אולי תצליח ליהנות מעלייה נוספת בשיעור ההצבעה של הציבור הערבי.

מפלגות המרכז-שמאל חייבות גם הן להשתנות. מרצ חייבת לצרף לרשימתה מנהיגים ערבים חדשנים שיחזירו לה את האהדה מצד החברה הערבית. עליה גם להתנער מאהוד ברק. כך גם מפלגת העבודה: אין בה אישים ערבים בעלי הישגים ובעלי מעמד ציבורי מרשים. על מנהיגיה להבין שתם עידן העסקנים הערבים, וכי יש לצרף מנהיגים ערבים בעלי השקפת עולם הקרובה לליבו של הציבור הערבי. כחול-לבן, המתיימרת להיות מפלגת השלטון, חייבת להתבגר ולהוביל מדיניות ליברלית גם כלפי הציבור הערבי, מדיניות הדוגלת בעקרון השוויון האזרחי ובתמיכה באינטרסים משותפים.

אשר למפלגות הימין שזכו יחדיו לכמעט מנדט שלם מהציבור הערבי: עליהן לכבד את מצביעיהן הערבים לפחות. הן יזמו את חוק הלאום ועוד חוקים גזעניים רבים אחרים והציבור הערבי השיב להן כגמולן. ראוי כי יזנחו את השקפת העולם הרואה באזרח הערבי אויב נצחי; לא תצמח להן כל תועלת מכך.

 

מוחמד דראושה, מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה, הוא מומחה ליישוב סכסוכים ועמית מחקר במכון הרטמן ובאקדמיית רוברט בוש בברלין. בעבר ניהל את מערכות הבחירות של המפלגה הדמוקרטית הערבית ושל הרשימה הערבית המאוחדת, וכיום מרצה ופרשן פוליטי בכלי תקשורת מקומיים ועולמיים בנושאים הקשורים למעמדם של האזרחים הערבים במדינה.

דילוג לתוכן