הנכבה עדיין אתנו ומזינה את מלחמותינו

הנכבה עדיין אתנו ומזינה את מלחמותינו
יוני 21, 2020 עידו צמח

ﻟﻠﻣﻘﺎﻟﺔ ﺑﺎﻟﻌرﺑﯾﺔ: ﻣﺎ زاﻟت اﻟﻧﻛﺑﺔ ﺣﯾﺔ ﺗﻐذي ﺣروﺑﻧﺎ

יניב שגיא

פורסם בעיתון הארץ בתאריך 11/6/20

בשבת האחרונה כיכר רבין הייתה אתר של יחד מיוחד ומאוחד – תקווה ואחווה שכמוה לא חשתי זה זמן רב. תקווה לשלום, נורמליות ואחווה בין יהודים לערבים שנהרו מכל חלקי הארץ באלפיהם להריע לשלום. קריאת הפיוס שצמחה משם, מהכיכר בעלת ההיסטוריה הכאובה, חיזקה עוד יותר את בטחוני בדבר היכולת שלנו, יהודים וערבים, להכיר בפצעינו, לחלוק את הכאב ומתוכו לייצור את התיקון החיוני לבניינתה של חברה משותפת בישראל.

גם יום הנכבה שצוין לפני מספר שבועות הוא יום חשוב בשבילי ולראייתי גם בשביל המדינה שלנו ישראל. בניגוד לרוב המכריע של בני עמי לא רק שאינני רואה סתירה בין הדברים, לתפיסתי עד שלא נהפוך את הנכבה לחלק מעברנו, עתידה של ישראל ימשיך להיות מאוים. הנכבה היא אסון של שותפיי וחבריי הפלסטינים. שותפינו במולדת שבה אנו חיים בצוותא. הנכבה היא אסון של עם שאיבד את אלף פליטים ועקורים. 700 ויותר כפרים שנהרסו, הנכבה היא 600 מרבית אדמותיו ובתיו. הנכבה היא הנכבה עדיין איתנו ומזינה את מלחמותינו.

העם שלי, היהודי, הוא עם זוכר. אנחנו זוכרים אסונות ועוולות שמלווים אותנו אלפי שנים ונמצאים בלוח הימים הלאומיים שלנו. אבל איננו מוכנים לזכרון של האסון והעוול שמלווה את שותפינו בארצנו.

אנחנו משוכנעים שעצם ההכרה בנכבה שומטת את הקרקע וההצדקה של הציונות, הקמת הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל וחזרתו של העם היהודי למולדתו ההיסטורית. ולכן מי שמכיר בנכבה נחשב כאנטי ציוני, בוגד ומי שפוגע בעם היהודי.

עד שלא נכיר בעוול שנגרם לפלסטינים ועל חלקנו בו לא נוכל לתקן, לא נוכל לבנות שותפות אמיתית, לא נסיים את מעגל האימה, הפחד, המלחמה והדמים. הכרה בעוול איננה דורשת לוותר על הזהות שלנו, על הסיפור שלנו, על העוול והאסונות שנגרמו לנו – היא פשוט מניחה בצד את השיח הקורבני ומתמקדת בשיח על אחריות לעבר ועל העתיד המשותף והטוב שנכון לנו אם נצליח לקבל את העובדה שהעם היהודי והעם הפלסטיני נועדו לחיות בצוותא ובשותפות במולדת אחת.

ולכן הנכבה חשובה לי. כי הנכבה לא נגמרה ב 1948 כי העוול והאסון של העם הפלסטיני עוד לא תוקנו. כול עוד אין מדינה פלסטינית וכול עוד אזרחי ישראל הערבים – פלסטינים הינם אזרחים סוג ב’ שמקופחים ומופלים לרעה הנכבה תימשך. היא נמשכת כאשר עובר חוק לאום גזעני, היא נמשכת כאשר יד קלה על ההדק מוציאה להורג את מוסטפה יונס פגוע הנפש בבית החולים שיבא, היא נמשכת בהריסת בתים, היא נמשכת בכיבוש המתמשך בשטחים. כול זה הינו נכבה שמחייבת הכרה לטובת תיקון.

הנכבה עוד כאן גם ב 2020 זהו אסון מתגלגל לעם שאין לו מדינה ולאזרחי ישראל הפלסטינים שאין להם אזרחות שוויונית וממשיכים להיות מופלים. הנכבה עוד כאן וחשוב לציינה על מנת ללמוד ולתקן. כלל מנחה בחיים בשבילי הוא שלא פותרים עוול ביצירת עוול לאחר. כלל זה נכון ביחס לעבר והוא נכון אבל ניתן2020 לא יחזרו על חשבונם של מתיישבי 48 גם ביחס לעתיד. תושבי הכפרים ההרוסים של לעשות תיקון לעם הפלסטיני, לפליטים, לעקורים. תיקון שיחזיר את כבודם, ריבונותם ויכולתם לחיות ברווחה בביתם ובשוויון במדינתם.

התיקון הנדרש מתחיל מהכרה באסון הפלסטיני, זהו תנאי הכרחי אך גם לא מספיק לשינוי. תהליכי התיקון מתחילים במהלכים של פיוס ואיחוי ומסתיימים כאשר מוקמת מדינת פלסטין לצידה של מדינת וכאשר אזרחי ישראל הערבים פלסטינים מקבלים שוויון זכויות מלא בישראל: הן67ישראל בגבולות זכויות אינדיבידואליות והן זכויות קולקטיביות כפי שיש למיעוטים רבים בעולם.

כשנעשה את התיקון הנדרש גם ישראל תהיה מדינה בטוחה, לא מדממת, לא קרועה מבפנים, דמוקרטית. ישראל תמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי שהוא גם בית שוויוני לכול אזרחיה ובית של שכנות טובה עם אזרחי המזרח התיכון.

הכותב מנ”כל גבעת חביבה, מרכז לחברה משותפת בישראל
ﻟﻠﻣﻘﺎﻟﺔ ﺑﺎﻟﻌرﺑﯾﺔ: ﻣﺎ زاﻟت اﻟﻧﻛﺑﺔ ﺣﯾﺔ ﺗﻐذي ﺣروﺑﻧﺎ

דילוג לתוכן