הבעייתיות של שיתוף פעולה פוליטי ערבי-יהודי בישראל

הבעייתיות של שיתוף פעולה פוליטי ערבי-יהודי בישראל
admin

סמי סמוחה

הבעייתיות של שיתוף פעולה פוליטי ערבי-יהודי בישראל

מטרת מסה זו היא להציג רקע לדיון בשיתוף פעולה פוליטי בין ערבים ויהודים בישראל. בחלק הראשון אעמוד על ההסכמות והמחלוקות ביניהם. בחלק השני אנתח את הפוליטיקה הערבית כחלק מהפוליטיקה הישראלית. בחלק השלישי יצוינו החסמים לשיתוף פעולה פוליטי בין ערבים ויהודים. ואסיים את הדיון במספר מסקנות.

הסכמה ומחלוקת בין ערבים ויהודים בישראל
יש שורה של הסכמות עקרוניות בין ערבים ויהודים, אך הסכמות אלה אינן מלאות משום שבכל אחת מהן יש גם נקודות מחלוקת משמעותיות.
דמוקרטיה. יש הסכמה בין ערבים ויהודים על קיומה וחשיבותה של דמוקרטיה בישראל. לשני הצדדים יש מחויבות לדמוקרטיה נוהלית, לא ליברלית, לא מהותית, שהיא שלטון הרוב, משטר שאיננו מגן על זכויות אדם ומיעוטים ואינו מצטיין במערכת של בלמים ואיזונים. יש הסכמה שהדמוקרטיה היא אמצעי טוב להתמודדות עם שסעים לאומיים, דתיים ופוליטיים. דמוקרטיה נוהלית מסוג זה הנהוגה בישראל מאפשרת לערבים לנהל מאבק נמרץ בלי דיכוי מצד השלטונות והרוב היהודי. היא גם הוכיחה את עצמה במניעת אלימות בין הערבים לבין היהודים והמדינה, אם כי ישראל שייכת לחברות שסועות לעומק שבהן רווחות אלימות בין-קבוצתית וקריסות משטר. ההנהגה היהודית בכללותה גם מבינה שעליה לשמור על הדמוקרטיה כדי לא לאבד את תמיכת המערב בישראל. עם זאת, גוש הימין פועל לצמצם את הדמוקרטיה הנוהלית על-ידי פגיעה בשומרי הסף, אך הוא קורא לכך צעדים להגדלת “משילות” ולהשגת “איזון בין רשויות השלטון”.
הדמוקרטיה בישראל היא באיכות נמוכה כי אין בה שוויון בחוק בין האזרחים (בין יהודים לערבים ובין גברים לנשים), שלטון הרוב קודם לזכויות מיעוטים ולערכים מוחלטים (כבוד האדם, שוויון, חופש, צדק, הוגנות, אחווה) ואופייה היהודי חזק יותר מאופייה הדמוקרטי. יחד עם זאת, היא חזקה, יציבה, עמידה וחסונה, כך שאין לצפות שתתמוטט. היא עמדה במשברים חמורים בעבר כמו המחלוקת הקשה על הסכם השילומים עם גרמניה והכישלון במלחמת יום הכיפורים.
הערבים והיהודים הליברלים רוצים לחזק את הדמוקרטיה וליצוק בה גם תכנים ליברליים. לכך מתנגדים גוש הימין ויהודים לא מעטים בגוש מרכז-שמאל כי חיזוק הדמוקרטיה עלול לבוא על חשבון צביונה היהודי של המדינה. מצד אחד יש הסכמה בין ערבים ויהודים על קיום דמוקרטיה בישראל, ומצד אחר יש מחלוקת לגבי הצעדים לחיזוקה, שבהם תומכים האזרחים הערבים, על-ידי כינון חוקה שתושתת על איזון בין אופייה היהודי והדמוקרטי, חקיקת חוק שוויון בחקיקה ראשית, סיום מצב החירום התמידי (שנותן סמכויות גורפות לצבא ולממשלה) שלא הוסר מאז 1948, ביטול הכפייה הדתית על-ידי הפרדת הדת מהמדינה, וסיום הכיבוש.
פלורליזם תרבותי-דתי. יש הסכמה בין ערבים ויהודים על קיום של פלורליזם תרבותי-דתי, הנהוג מאז קום המדינה כתיאור ולא כנורמה של החברה הישראלית. מרכיבי הפלורליזם הם: ההכרה בערבים כמיעוט דתי, לשוני ותרבותי, ההקמה של מערכות חינוך ודת נפרדות והמימון של מערכות אלה על-ידי המדינה. המדינה והרוב היהודי מכבדים את זכות הערבים להיות מיעוט לא-נטמע ששומר על שפתו ותרבותו ומעבירן לדור הבא. אין מופעלים על הערבים לחצים לטמיעה, ולא זו בלבד שהערבים הם מיעוט לא נטמע אלא גם שהיהודים הם רוב לא מטמיע. הערבים חיים בנפרד מהיהודים (כ-88% ביישובים נפרדים וכ-12% בשכונות נפרדות בערים יהודיות). שני הצדדים מתנגדים נחרצות לנישואי תערובת והתנגדותם זו אינה נחשבת בעיניהם לגזענית. זאת בניגוד לדמוקרטיות ליברליות במערב שבהן החוק מתיר נישואין לבני זוג שונים בדת.
עם זאת, יש מחלוקת בין ערבים ויהודים לגבי ממדי ההפרדה שקובע הפלורליזם הדתי-תרבותי. יהודים רבים שוללים את זכות הערבים להתגורר בישובים יהודיים ובשכונות יהודיות, להשתמש במתקנים ציבוריים יהודיים כמו מקומות בילוי, ולהצטרף לקואליציות ממשלתיות. אך המחלוקת העמוקה יותר היא לגבי העדר פלורליזם לאומי. ישראל רואה את עצמה מדינת לאום של היהודים בלבד כפי שקובע במפורש חוק הלאום מיולי 2018. היא מעניקה לערבים מעמד של מיעוט אתני, אך לא לאומי. הכרה בקבוצה כמיעוט לאומי מחייבת מתן זכות להגדרה עצמית, שבמקרה הישראלי תתבטא במתן זכויות לאומיות כמו אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לגיטימציה של זהות פלסטינית, הכרה בהנהגה ערבית על-ידי המדינה, הסכמה לזיקה רשמית של הערבים למוסדות העם הפלסטיני, ועוד. פלורליזם לאומי יחייב שינוי של ישראל שיקרב אותה למדינה דו-לאומית.
יתרה מזו, מעבר למחלוקת על הפרקטיקות השונות למימוש פלורליזם תרבותי-דתי, ברור כי ברמה המהותית ספק אם מתקיים בישראל פלורליזם שלפיו הגיוון התרבותי רצוי וראוי לעידוד, התרבויות נחשבות לשוות במעמדן, אין היררכיה וכפייה, ולכל אזרח יש זכות לבחור את התרבות הטובה בעיניו. מאחר שבישראל גם לא ניתנת לאזרחים הערבים והיהודים זכות להיטמע, קשה לדבר ברמה האידיאולוגית על פלורליזם מהותי וסובלנות לאחר.
מדינת רווחה (סוציאל-דמוקרטיה). יש הסכמה בין הערבים והיהודים שישראל צריכה להיות מדינת רווחה מתקדמת. לא זו בלבד שהציבור הרחב על כל חלקיו תומך במדינת רווחה ברמה גבוהה, אלא גם דוגל בסוציאל-דמוקרטיה המנוגדת לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית של האליטות ולמדיניות הממשלה המקדמת הפרטה ודה-רגולציה, השוחקת את שירותי הרווחה והמגדילה את אי-השוויון. מדינת רווחה מתקדמת תשקיע בשירותים חברתיים ותצמצם פערים מגדריים, מעמדיים, עדתיים ולאומיים. אין מחלוקת בסוגיה זו בין הציבור הערבי והציבור היהודי, אך יש מחלוקת בינם לבין ההנהגה היהודית.
צמצום הפערים בין האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית הוא אינטרס ממלכתי שגם הימין מכיר בו. ואולם, יש מחלוקת על הסטת תקציבים מהמגזר היהודי למגזר הערבי ויש התנגדות מצד הציבור היהודי להענקת העדפה מתקנת לערבים כאשר היא נתפסת כפוגעת ביהודים.
השפה העברית. השפה העברית שולטת בישראל. הערבים עברו ועוברים ישראליזציה שהופכת אותם לדו-לשוניים. לארבע חמישיות מהערבים יש כושר תקשורת בעברית והם אינם מתנגדים לשימוש בעברית ולהוראת עברית בבתי הספר הערביים. השימוש המשותף בעברית מקרב את הערבים ואת היהודים גם בדפוסי החשיבה.
אף על פי כן, שלטון העברית הוא גם מקור למחלוקת בין ערבים ויהודים. הערבית אינה שפת חובה בבתי הספר היהודיים ומעמדה נחות במרחב הציבורי המשותף. חוק הלאום הוריד את השפה הערבית ממעמד של שפה רשמית לשפה במעמד מיוחד, דבר המחליש את מאבק הערבים להרחבת השימוש והשילוט בערבית בכל רחבי הארץ.
דפוסי חשיבה והתנהגות ישראליים מיוחדים. הישראליזציה של הערבים הופכת אותם לא רק לדו-לשוניים אלא גם לדו-תרבותיים. הם ממשיכים לשמור על שפתם ותרבותם, אך נוהגים לפי השפה והתרבות היהודיות במפגש עם יהודים. התרבות הישראלית-עברית, המקובלת על רוב גדול של היהודים, אינה מערבית, ובכך היא מאפשרת קרבה מסוימת בין ערבים ויהודים. הדפוסים הלא-מערביים בתרבות הישראלית כוללים משפחתיות חזקה המתבטאת גם בשיעור ילודה גבוה (שניים עד שלושה ילדים לאשה בממוצע לעומת אחד או שניים במערב); ראיית החוק כנורמה שלא כל כך מחייבת; סטיות רבות מנהלים ומהסדרים חוקיים; יחסי אנוש לא פורמליים; סגנון דיבור ישיר ובוטה; אי-כיבוד פרטיות; נימוסים מחוספסים ולא-אדיבים; תחושת אי-ביטחון בסיסי; חוויית מצוקה פוסט-טראומטית; מנטליות של קיר ברזל.
הערבים דוחים חלק מדפוסי תרבות יהודיים אלה כמו נימוסים גסים ודיבור דוגרי. היסודות הערביים בתרבות העברית הם מועטים ולא כל כך משמעותיים. גם כאשר הם נוכחים כמו במאכלים, היהודים מכחישים את מקורם הערבי (התבשילים הערביים נחשבים למזרחיים ולא לערביים).
חלוקת הארץ. למרות שחלוקת הארץ היא סלע מחלוקת מרכזי בפוליטיקה הישראלית, זהו הרעיון השליט בקרב ערבים ויהודים, שיצר בשני העשורים האחרונים קרבה פוליטית רבה בין הערבים לבין יהודים תומכי מרכז-שמאל. הפסקת הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל מוסכמים על הערבים, על היהודים במרכז-שמאל וגם על יהודים לא מעטים בימין.
למרות זאת, ההסכמה על חלוקת הארץ לא הבשילה עדיין לכדי נכונות לעשיית ויתורים ממשיים להשגת הסדר עם הפלסטינים. יש הסכמה בקרב היהודים על מסכת לאווים – לא לחזרה לגבולות 1967, לא לזכות השיבה, לא לפירוק כל ההתנחלויות, לא לחלוקת ירושלים ולא למדינה פלסטינית ריבונית שאין עִמהּ הגבלות חמורות. לכל אלה יש להוסיף את אמונתם של רוב היהודים שהשטח מהירדן ועד הים שייך ליהודים בלבד ושהפלסטינים אינם תושביו המקוריים. כן מקובלת על היהודים ההנחה שהצד הפלסטיני אינו פרטנר לשלום ושלא ניתן להשיג שלום בשנים הקרובות. קונצנזוס שלילי זה מקיף יהודים בימין, במרכז ובשמאל המתון, ונותן כוח רב לימין בישראל למרות קיומו של רוב המסכים לפתרון שתי מדינות לשני עמים. הערבים בישראל מקבלים את רעיון חלוקת הארץ, אך אינם שותפים ללאווים היהודיים הנוגעים להגשמתו. הם מקבלים את הנרטיב הפלסטיני שמאשים את היהודים בנכבה ובקיפאון המדיני ואת רעיון הקמת מדינה פלסטינית ריבונית בגבולות 1967 שירושלים בירתה, תובעים את פירוק כל ההתנחלויות ותובעים הכרה בזכות השיבה. מה שמבדיל את האזרחים הערבים מהפלסטינים הוא ההכרה של האזרחים הערבים בזכויות היהודים על הארץ, כלומר, בתפיסה שהיהודים הם עם שיש לו זכות למדינה בחלק מפלסטין.

מדיון זה ניתן להסיק ששותפות יהודית-ערבית תחייב להפעיל את חלק ההסכמה בסוגיות אלו ותשאיר את החלק השנוי במחלוקת פתוח, עם הסכמה לא להסכים, או עם נכונות להידבר לשם הגדלת חלק ההסכמה בכל סוגיה וסוגיה.

הפוליטיקה הערבית כחלק מהפוליטיקה הישראלית
בניתוח של הפוליטיקה הערבית כחלק מהפוליטיקה הישראלית בולטים מספר מאפיינים.
ההשתתפות בבחירות לכנסת. שיעור הערבים בעלי זכות בחירה לכנסת הוא 15% מכלל בעלי זכות הבחירה החיים בארץ. יש להם פוטנציאל של 18 חברי כנסת. זהו שיעור גבוה במשטר הישראלי הרב-מפלגתי. גם שיעור השתתפותם של הערבים בבחירות לכנסת הוא גבוה יחסית. הוא ירד מ-75% בבחירות 1999 ל-53% ב-2009. עם הקמת הרשימה המשותפת עלה שיעור ההצבעה הערבי ל-63.5% ב-2015, ירד ל-49% בבחירות אפריל 2019 בגלל פירוק הרשימה המשותפת, וחזר ועלה ל-59% בבחירות ספטמבר 2019 הודות להקמתה מחדש. הרשימה המשותפת זכתה ב-13 מנדטים והפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, הישג מרשים בהחלט.
יש לראות בשיעור ההצבעה הערבי כגבוה יחסית מכמה טעמים. ההצבעה הערבית היא לא אפקטיבית, כלומר, היא אינה מביאה שינויי מדיניות ושיתוף בשלטון. שיעור ההצבעה הערבי הוא אכן נמוך ב-15 נקודות אחוז משיעור ההצבעה היהודי, ועם זאת צריך להעריכו לאור ההתנגדויות אליו. הוא גובר על הקריאה לערבים להחרמת הבחירות, להחרמת הכנסת ולהגבלת המאבק לדרכים חוץ-פרלמנטריות. ואכן, הסקרים מראים כי שליש מהציבור הערבי מסכים להחרמת הבחירות לכנסת כאמצעי מאבק, וגם מתברר שרוב אלה שלא הצביעו בבחירות אפריל 2019 צידדו בהחרמתן ואינם מתכוונים להצביע בבחירות הבאות. מסיבה זו יהיה קשה להעלות את שיעור ההצבעה של הערבים אם לא תתחולל פריצת דרך שתראה כי יש השפעה לקול הערבי.
ובכן, עולה השאלה מדוע בכל זאת מצביעים הערבים לכנסת ומהי משמעות הצבעתם. בהצבעתם לכנסת מממשים הערבים את אזרחותם, את שייכותם למדינה, את אמונתם בדמוקרטיה הישראלית ואת רצונם לבחור נציגים שייצגו אותם בכנסת בפני היהודים והמדינה, יביעו מחאה וישיגו השפעה. היות שאי-הצבעה או החרמת הבחירות עלולות לבטא זילות באזרחות, הערבים נמנעים מכך. הסבר זה פשוט אך אינו טריוויאלי, כי חוקרים לא מעטים טוענים כי האזרחות הערבית חלולה וחסרת ערך. אילו אזרחות הערבים הייתה אכן ריקה, שיעור הצבעתם לכנסת היה נמוך מאוד. הערבים כקולקטיב קיבלו החלטה אסטרטגית ליטול חלק בפוליטיקה הפרלמנטרית שהיא גולת הכותרת של הדמוקרטיה. רובם לא מאמינים לאלה שאומרים להם שישראל איננה דמוקרטיה לערבים.
פלורליזם מפלגתי. ארבע מפלגות ערביות פעילות כיום. כולן מפלגות עצמאיות, לאומיות, ארציות וקבועות. בניגוד לעבר אין הן מפלגות של משפחות אריסטוקרטיות או של רשימות ערביות לכנסת שהריצו מפלגות יהודיות. הן מונהגות על-ידי בעלי השכלה אקדמית, ידע וכישרון מכל שכבות הציבור. הם חושבים באופן אידאולוגי ובקיאים בנהלי הפוליטיקה הישראלית. פלורליזם מפלגתי זה מראה על עוצמה רבה של הציבור הערבי, המתבטאת גם בקיומה של הרשימה המשותפת אף על פי שהוקמה בגלל העלאת אחוז החסימה. מיעוט לאומי שמעמיד מגוון כזה של מפלגות לאומיות הוא חזק, ובשום אופן אינו חלש או מוחלש.
למרות התחברותן לרשימה משותפת, המפלגות הערביות שונות זו מזו. חד”ש היא מפלגה ערבית-יהודית בשליטה ערבית. היא פרגמטית כמו תע”ל, ושתיהן מאמינות ששינוי במעמד המיעוט הערבי דורש שיתוף פעולה עם המפלגות היהודיות על-ידי העמקת המעורבות בפוליטיקה הישראלית. גם רע”ם הנשלטת על-ידי הזרם האסלאמי-לאומי היא פרגמטית למדי ומוכנה לשתף פעולה עם מפלגות יהודיות. לעומתן, בל”ד היא מפלגה אידאולוגית, לאומית-פלסטינית ופאן-ערביסטית, המתנגדת לשיתוף פעולה עם מפלגות ציוניות.
חשוב מאוד לציין שאין בפלורליזם המפלגתי הערבי מפלגה ערבית-לאומית או מפלגה ערבית-יהודית שמקבלת את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הצבעה למפלגות. רוב הציבור הערבי בוחר במפלגות הערביות. רוב זה עלה מ-69% בבחירות לכנסת ב-1999 לרוב של 82% ב-2009. ב-2015 הצביעו 83% מהערבים לרשימה המשותפת ו-17% למפלגות היהודיות. בבחירות לכנסת בספטמבר 2019 התחלק הקול הערבי ביחס של 81% לעומת 19% לטובת הרשימה המשותפת (להצבעה למפלגות היהודיות תורמים הדרוזים נתח רציני).
מדוע נטשו הערבים את המפלגות היהודיות ורובם המכריע מצביעים למפלגות ערביות? הערבים אינם מצביעים למפלגות יהודיות כי הן לא מייצגות אותם בענייני חוץ וביטחון ולא מקדמות את האינטרסים שלהם. גורם זה נכון אך לא מספיק. גורם לא פחות חשוב לכך שהערבים אינם מצביעים למפלגות יהודיות הוא, שבניגוד לעבר (כמו בתקופת הממשל הצבאי) הם מרגישים חזקים דיים על מנת לא לתמוך בהן, ואינם חוששים שהשלטון יעניש אותם על אי-תמיכה במפלגות הקואליציה. המפלגות הערביות מייצגות את הערבים במישור הרעיוני אך לא בהשגת משאבים. הן מתמקדות יותר במחאה מאשר בהשפעה. הציבור הערבי דורש מהן לפעול יותר להטבת חיי היומיום שלו ומצפה מהן למקד את המאבק הערבי יותר בקידום מצבו הסוציו-אקונומי ופחות בקידום השלום ובשינוי אופייה היהודי של המדינה. מאחר שרוב הזמן נמצא השלטון בידי הימין שהמרחק האידיאולוגי של הערבים ממנו גדול מאוד, הם יכולים לעשות אתו רק “דילים” נקודתיים.
שיוך לגוש פוליטי. הפוליטיקה הישראלית היא דו-גושית. הבחירות מוכרעות על-ידי גודל הגוש, והשיוך לגוש נותן כוח למפלגה בגוש ובמדינה. מבחינה זו למפלגות הערביות יש שלוש אופציות: הן יכולות להשתייך לאחד משני הגושים; יכולות ליצור גוש שלישי נפרד המנהל משא ומתן עם כל אחד משני הגושים כדי להגיע למירב ההישגים; ויכולות גם להימנע בכלל מפעילות במסגרת הגושים הקיימים.
בפוליטיקה הדו-גושית הישראלית היום מתקיימת למפלגות הערביות האופציה הראשונה של שיוך לגוש פוליטי. האופציה השנייה של יצירת גוש ערבי נפרד אינה קיימת כי הן הערבים והן גוש הימין שוללים אפשרות שבה גוש ערבי יוכל לחבור גם לגוש הימין. המפלגות הערביות שוללות גם את האופציה השלישית של אי-נטילת חלק במשחק הפוליטי, כי בכך הן מוותרות מראש על כוח והשפעה ומנציחות את שלטון הימין.
עצם השיוך של הערבים לאחד משני הגושים הפוליטיים השווים פחות או יותר בגודלם נותן להם עוצמה פוטנציאלית לא-מבוטלת בפוליטיקה הישראלית, ולכן יש משמעות רבה לשיעור הערבים בעלי זכות ההצבעה, לשיעור ההצבעה בפועל שלהם, ולאפשרות שאחת או יותר מהמפלגות הערביות לא תעבור את אחוז החסימה כאשר הן רצות בנפרד.
המפלגות הערביות משתייכות לגוש המרכז-שמאל שעמו נמנות מרצ, מפלגת העבודה וכחול-לבן. שיוך זה נובע משתי סיבות. האחת היא הקרבה האידיאולוגית לגוש מרכז-שמאל יותר מאשר לגוש הימין. הסיבה השנייה היא שהימין בארץ משתמש במיעוט הערבי-פלסטיני כדי ליצור אויב פנימי, לסמן את גבולות הישראליות, לטשטש את ההבדלים בין ישראליות ליהודיות ולציוניות, להגדיר נאמנות כקבלת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להבליט את הפטריוטיות של מנהיגיו ומצביעיו, ולהאשים את המרכז-שמאל ב”בוגדנות” בשל שיוך הערבים אליו. כך בדיוק נהג הליכוד בראשות נתניהו וגורמים ימניים בכחול-לבן כאשר מנעו הקמת ממשלת מיעוט של מרכז-שמאל לאחר הבחירות לכנסת בספטמבר 2019.
מצד אחר, שיוכם של הערבים לגוש המרכז-שמאל הוא נטל עצום על גוש הימין משום שבכדי להשיג רוב של 61 או יותר מושבים בבחירות לכנסת, עליו לזכות ברוב מקרב האוכלוסייה היהודית. מאחר שגוש הימין ויתר על תמיכת הערבים בו, הוא מרוויח מתיוג הערבים כאויב, מהסתה נגדם ומהדבקת סטיגמה לקול הערבי כלא-לגיטימי. יש אפוא לימין אינטרס מובהק להקטין את שיעור הערבים המצביעים לכנסת ולהפחית את ייצוגם בכנסת והוא פועל בכיוון זה.
עבור גוש המרכז-שמאל השיוך הערבי הוא הן נכס, והן נטל. הוא נכס — משום שכדי להגיע לגוש חוסם אינו חייב לגייס רוב מקרב היהודים, וזאת בניגוד למה שחייב לעשות גוש הימין. גוש חוסם של מרכז-שמאל יכלול 61 חברי כנסת שיתחלקו ל-48 ממפלגות יהודיות ו-13 ממפלגות ערביות (שמהם יהודי אחד מחד”ש), כלומר, חלק הערבים בגוש הוא 21%. דבר זה מקנה לערבים עוצמה רבה בגוש המרכז-שמאל.
עם זאת, הערבים מהווים גם נטל על גוש המרכז-שמאל. מצד אחד הם מקלים עליו להיהפך לגוש חוסם ומצד אחר הם מקשים עליו מאוד להגיע לשלטון כי המפלגות הערביות אינן נחשבות שותפות לגיטימיות בקואליציה ממשלתית הן מבפנים והן מבחוץ. כדי להרכיב קואליציה יהיה על גוש המרכז-שמאל לשלם מחיר כבד לשם השגת שותפים ממפלגות הימין.
אופוזיציה קבועה. וכאן אנו מגיעים לסוגיה האחרונה, והיא מיקומן ותפקודן של המפלגות הערביות בפוליטיקה הפרלמנטרית.
המפלגות הערביות מודרות מן הקואליציות הממשלתיות בגלל התפיסה של המדינה והרוב היהודי שהערבים הם מיעוט עוין בהיותם חלק מהעם הפלסטיני והעולם הערבי שנמצאים ביחס של איבה ולוחמה עם ישראל. הם גם מיעוט מתנגד משטר משום שהם שוללים את הציונות שהיא האידאולוגיה הבסיסית של המשטר. הצירוף הזה של עוינות ושלילת משטר הופך את הערבים לחשודים באי-נאמנות למדינה. אך גם המפלגות הערביות עצמן מעדיפות לפעול כאופוזיציה קבועה. הן לא מוכנות להצטרף לקואליציה כדי להימנע מנשיאה באחריות הקולקטיבית של הממשלה לכיבוש, להרחבת ההתנחלויות, למצור על עזה, לאי-קיום משא ומתן להסדר עם הפלסטינים, לעלייה יהודית, לקידום התיישבות יהודית בגליל ובנגב, ולעוד קווי מדיניות שהן שוללות. עם זאת, יש לציין שרוב הציבור הערבי תומך בצירוף המפלגות הערביות לקואליציות ממשלתיות, עמדה שמעידה על פרגמטיזם ועל הצורך העז של הערבים בהשגת משאבים ובפתרון בעיות היומיום.
אי-ההשתתפות של הערבים בקואליציות ממשלתיות מונע מהם לממש את עוצמתם הפוליטית. על רקע זה בולט העדרה של מפלגה ערבית או ערבית-יהודית המצהירה על קבלתה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל נכונותה להצטרף לקואליציה ממשלתית בתנאי שהממשלה תתייחס בשוויון, באמון ובכבוד לאזרחים הערבים. דרך אחרת הפתוחה לערבים להיחלצות מהמלכוד של אי-השתתפות בקואליציה היא להגיע להסדרי השתתפות חלקיים, כמו תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות בממשלת רבין השנייה בתמורה להסכמי אוסלו, להזרמה גדולה של תקציבים למגזר הערבי וליחס הוגן ומכבד להנהגה ולאוכלוסייה הערביות.
לקראת הבחירות בספטמבר 2019 עשה איימן עודה צעד חסר תקדים בהכריזו שהרשימה המשותפת, שהוא עומד בראשה, תהייה מוכנה לתמוך בממשלת קואליציה בראשות מרכז-שמאל אם זו תבטיח שורה של שינויים לטובת האוכלוסייה הערבית: מלחמה באלימות ביישובים הערביים, השקעת משאבים ותקציבים ופתיחה במשא ומתן עם הפלסטינים. למרות זאת, הוא לא הרחיק לכת באמירה שהרשימה המשותפת תהייה מוכנה לקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בתנאים אלה או אחרים.

מניתוח זה של הפוליטיקה הערבית ניתן להסיק שהיא חלק חשוב בתוך הפוליטיקה הישראלית. לערבים כמיעוט יש עוצמה פוליטית גדולה שהיא פונקציה של שיעורם הגדול מקרב בעלי זכות בחירה, שיעור ההצבעה הגדול יחסית שלהם, ייצוגם הגבוה בכנסת, השתייכותם לגוש מרכז-שמאל ותרומתם החיונית להפיכתו לגוש חוסם. ואולם, עוצמה פוליטית זו אינה מתממשת כי המפלגות הערביות מודרות על-ידי המפלגות היהודיות והן מדירות את עצמן מההסדרים הקואליציוניים הממשלתיים. זוהי הדרה הדדית. במדינה שבה כל חבר קואליציה בממשלה הוא מלך, נאלצים הערבים להסתפק במעמד של פשוטי עם.

מחסומים לשותפות פוליטית בין ערבים ויהודים בישראל
המחסומים לשותפות פוליטית ערבית-יהודית, שתתקבל כלגיטימית בחברה הישראלית, הם חמורים:
1. הסכסוך הישראלי-פלסטיני פוסל את הערבים כשותפים פוליטיים לגיטימיים בעיני רוב היהודים משום שהם נחשבים כחלק מעם עוין וכחשודים באי-נאמנות למדינה.
2. אי-ההכרה של המפלגות והאליטות הערביות באופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית פוסל אותן בעיני רוב היהודים כשותפות פוליטיות לגיטימיות.
3. אין מנהיגות יהודית אמיצה ובעלת חזון שמוכנה לשתף את הערבים בשלטון למרות חילוקי הדעות.
4. אין מנהיגות ערבית אמיצה ובעלת חזון שמוכנה להכיר בדגם כלשהו של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
5. אין מנהיגות ערבית המקובלת על הציבור הערבי הרחב, שתסכים ליצור יחד עם מנהיגות יהודית מפלגה ערבית-יהודית, ושתוכל לעמוד בפני מתקפות קשות של הרשימה המשותפת.
6. הרשימה המשותפת מגבשת מונופול על הקול הערבי ופונה גם לציבור היהודי לקבלת תמיכה. לפיכך, אם תוקם מפלגה ערבית-יהודית, תילחם בה הרשימה המשותפת באופן נמרץ עד כדי הפעלת נשק הדה-לגיטימציה בגלל התחרות על אותו מאגר קולות ובגלל שחד”ש רואה את עצמה כמפלגה ערבית-יהודית ותיקה.
7. חד”ש לא תסכים להצטרף למפלגה ערבית-יהודית חדשה שתכלול גם את מרצ ואת מפלגת העבודה כי בכך היא תפסיד את ראשות הרשימה המשותפת, וכנראה לא תקבל את ראשות המפלגה החדשה.
8. מפלגה ערבית-יהודית תעורר התנגדות של היהודים כי היא לכל היותר תעביר קולות בתוך מרכז-שמאל ולא תביא קולות מהימין.
9. מפלגה ערבית-יהודית לא תקבל תמיכה משמעותית כי יש ספק אם תזכה ללגיטימיות פוליטית בגלל המרכיב הערבי שבה, ולא תגרום לשינוי פוליטי של ממש אפילו אם תעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת.

מסקנות
כל דיון באפשרויות שיתוף פעולה פוליטי בין ערבים ויהודים בישראל צריך לבדוק את ההסכמות ואת המחלוקות ביניהם ואת מעמדה ואת תפקידה של הפוליטיקה הערבית בפוליטיקה הישראלית. סקירת ההסכמות והמחלוקות מראה תמונה מורכבת הן של הסכמות והן של מחלוקות בכל הסכמה והסכמה. ברור שהמחלוקות על אופייה של המדינה ועל הפתרון לסכסוך עם הפלסטינים הן המהותיות והמכריעות ביותר ומעיבות על מכלול ההסכמות.
אפשר לחדד את המחלוקת על אופי המדינה בהבחנה בין מדינת לאום יהודית לא-בלעדית (לא-אקסקלוסיבית), מדינת לאום יהודית בלעדית ומדינת לאום ציונית. הערבים יוכלו לחיות עם מדינת לאום יהודית לא-בלעדית ולא דו-לאומית, שבה אופי המדינה משקף את מאפייני הרוב היהודי (שפה עברית, תרבות ישראלית-עברית, לוח זמנים עברי, סמלים יהודיים) וניתנות להם זכויות אזרח מלאות, ביטוי משמעותי במרחב הציבורי ובסמלי המדינה, שיתוף בשלטון, והכרה בהם כמיעוט ערבי-פלסטיני המחובר באופן לגיטימי לעם הפלסטיני. אך הם לא יקבלו מדינת לאום יהודית בלעדית ללא שוויון ושיתוף וללא הכרה בזיקה לגיטימית לעם הפלסטיני. ובוודאי שלא יקבלו מדינה ציונית-אידיאולוגית שאופייה היהודי קבוע לעד ושבה המדינה פועלת בחוקיה ובמדיניותה להבטיח לנצח רוב יהודי ואופי יהודי בלעדי למדינה. מדינת ישראל היום נוהגת כמדינה יהודית בלעדית וחוק הלאום נועד למסד אופי זה.
הפוליטיקה הערבית הפכה בעשורים האחרונים לפוליטיקה לאומית השומרת על הפרדה מהפוליטיקה היהודית. היום הרשימה המשותפת היא ערבית בפועל ואין מפלגה ערבית-יהודית שרצה בנפרד בבחירות לכנסת. האזרחים הערבים-פלסטינים מקיימים זיקה לעם הפלסטיני על-ידי מילוי תפקיד של שדולה בישראל לעם הפלסטיני, הזדהות עם ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, אימוץ הולך וגדל של זהות פלסטינית המאפילה על זהות ישראלית, זיכרון קולקטיבי התואם ברובו את הנרטיבי הפלסטיני, וקשרים שוטפים עם האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית (קניות של מצרכים ושירותים, בילויים ולימודים במוסדות להשכלה גבוהה). יתרה מזו, אין עדיין שום מפלגה ערבית המקבלת את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעיני רוב היהודים ורוב הפוליטיקאים היהודים, זיקה זו של הערבים לגורמים פלסטיניים נראית חזקה עד כדי כך, שהקול הערבי והמפלגות הערביות נחשבים לא לגיטימיים, ואזרחים ערבים המזדהים כ”ערבים פלסטינים בישראל” נתפסים על-ידי רוב היהודים (69% בסקר ב-2019) כמי שלא יכולים להיות נאמנים למדינה ולחוקיה. מסיבות אלה הערבים כמיעוט אינם שותפים בשלטון ומפלגות ערביות מודרות ומדירות את עצמן מקואליציות ממשלתיות.
לכן אין להתפלא שלא קמה ממשלת מיעוט בראשות כחול-לבן בתמיכה של הרשימה המשותפת. הליכוד, ישראל ביתנו והימין החדש ניהלו קמפיין שבו פסלו את הרשימה המשותפת בכך שהיא לא מקבלת את ישראל כמדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית ושוללת את מדיניות הביטחון והחוץ שלה. פסילה זו מקובלת על-ידי רוב היהודים ועל-ידי הגורמים הימניים בתוך כחול לבן.
פסילה זו מעלה את שאלת הדמיון והשוני בין מפלגות ערביות ומפלגות חרדיות בפוליטיקה הישראלית. הערבים והחרדים הם שני מיעוטים לא-נטמעים בחברה הישראלית, בעלי תרבות עצמאית נפרדת מהתרבות הישראלית-עברית, מוכרים על-ידי המדינה כמיעוטים נפרדים, מקיימים מוסדות נפרדים וקהילות נפרדות ומרוכזים בשכבות החברתיות-כלכליות הנמוכות. הם דומים במודרניזציה ובישראליזציה החלקיות שעברו ועוברים. הם גם דומים בשלילתם את אופי המדינה – החרדים בגלל אופייה היהודי הלא-דתי, והערבים בגלל אופייה היהודי-ציוני. הם גם דומים במעמדם בתוך הגוש הפוליטי שאליו הם שייכים: החרדים יוצרים שסע בתוך גוש הימין (עמדותיהם ודרישותיהם לא מקובלות על-ידי החילונים בגוש הימין) והערבים יוצרים שסע בתוך גוש מרכז-שמאל (בגלל שהם דוחים את ישראל כמדינה יהודית-ציונית ואת הלאווים היהודיים בנושא הסכסוך עם הפלסטינים). אם כך, מדוע הערבים מודרים מהפוליטיקה הישראלית-יהודית והחרדים לא. הסיבה לכך היא שהערבים נתפסים כחלק מהאויב, כשוללים את המדינה כיהודית-ציונית-בלעדית וכחשודים באי-נאמנות למדינה, בעוד שהחרדים אינם חלק מאויב, מקבלים את המדינה כיהודית-בלעדית אך דורשים להפוך אותה ליותר יהודית-דתית-בלעדית, ונאמנותם למדינה אינה מוטלת בספק. שוני זה מסביר מדוע הערבים מודרים בפוליטיקה הישראלית והחרדים מחוזרים בה ומדוע הערבים הם מיעוט מקופח והחרדים הם מיעוט פריבילגי. זהו גם ההסבר לחולשתו המבנית של גוש המרכז-שמאל בישראל: לא זו בלבד שהימין נהנה מרוב דמוגרפי בקרב היהודים, הוא גם זוכה לגידול דמוגרפי רב (הריבוי הטבעי של היהודים בימין הוא גדול יותר מאשר במרכז-שמאל ורוב 600,000 העולים לישראל מאז 1989 הם ימניים), והמיעוט החרדי בתוכו איננו מודר בפוליטיקה כפי שהמיעוט הערבי מודר.
לבסוף, ניתן לסכם במסקנה ששותפות פוליטית ערבית-יהודית לא תצליח כמפלגה אך עשויה אולי להשיג השפעה מסוימת כשדולה פוליטית או כפורום אידיאולוגי.