אדם הגון לא יצא למלחמה על הסיפוח

אדם הגון לא יצא למלחמה על הסיפוח
admin

דוד אנוך

פורסם בעיתון הארץ ב 3/6/2020

רכבת הסיפוח מתקדמת, וחשוב שלא נתמסר לאשליה שאין מדובר בסיפור גדול. שר הביטחון, בני גנץ — שהיה התקווה־לרגע של מוכי האשליות במרכז ובשמאל — כבר מורה להכין את הצבא לסבב האלימות הבלתי נמנע. ומה שצריך להיאמר — ולא נאמר די — הוא, שבמלחמת הסיפוח הפלסטינים יהיו הצד הצודק.

לפרטים יש זכות לחירות, וכאשר מאיימים על חירותם, יש להם גם זכות להילחם עליה. ללאומים יש זכות להגדרה עצמית, ובנסיבות מסוימות גם זכות להילחם למען הגשמתה. אף על פי שכל אובדן הוא טראגי, כוח כובש — כל שכן כוח מנשל ומספח — הוא מטרה לגיטימית בעימות, גם בעימות אלים, שמטרתו שחרור לאומי. בישראל לא רגילים לשמוע את הדברים האלה כי בישראל יש רק לאום אחד שזכותו להגדרה עצמית נחשבת, ורק בני הלאום הזה זכאים להילחם על חירותם — ומי יכחיש, שהכוחות הבריטיים הכובשים כאן היו מטרות לגיטימיות?

אבל לישראלים אין ברירה, ועליהם להכיר בעובדות. כשמצד אחד יעמדו הפלסטינים ויילחמו על כבשת הרש של הלאום שלהם, על חלום המדינה, על אדמתם הפרטית, על דרך חייהם ועל כבודם העצמי, ומהצד השני יעמוד צבא הנישול והסיפוח — הצדק יהיה עם הפלסטינים. כן, גם אם הם לא יהיו נחמדים. כן, גם אם ינקטו אלימות. הבחירה באלימות היא טראגית תמיד, וייתכן שהיא תהיה גם טעות טקטית. אבל מי מהשניים הוא הצד הצודק — פה לא ייתכן ספק בקרב אנשים הגונים.

אם כן, הטרגדיה הנוכחית אינה מסתכמת במה שלפי שעה נראה כהליכה לקראת מלחמה. הטרגדיה הזאת מועצמת משום שממשלת ישראל היא שמוליכה אותנו — ביודעין ובעיניים פקוחות — למלחמה הזאת, שנהיה בה, במובהק ובלא כל ספק, הצד החומס והמעוול. והאויב הוא שיהיה הצד הצודק.

אפשר לטעון, שזהו מצב הדברים כבר שנים ארוכות, ויש אמת בטענה זו — והרי כבר לפני יותר מ 20 שנה סירבתי לשרת בלב אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים (כמובן לא הייתי הראשון לנהוג כך). ובכל זאת, לפעמים יש חשיבות למגמות ולכוונות, ואפילו לתקווה. בתקופת תהליך אוסלו, כשעוד שירתּי לפרקים בשטחים, חשבתי שאם הנהגת המדינה צועדת בכיוון הנכון, על הצבא לספק יציבות. אך כשהכיוון ההרסני של ממשלת ישראל (ממשלת בנימין נתניהו הראשונה) נעשה ברור, סירבתי.

הסיפוח צפוי לשים קץ לתקווה של פתרון שתי המדינות, לשים קץ לאשליה שתיתכן כאן מדינה שבהווייתה איננה כובשת ומעוולת. סיפוח לא יאפשר לציית עוד למהלכי הממשלה, מתוך מחשבה שבכל זאת יש פה “דמוקרטיה” וש”צריך לכבד את הכרעת הרוב”. סיפוח — מעבר להיותו בלתי חוקי, כמובן — מעגן את האפרטהייד בתוך המהות של המדינה ואינו מאפשר לחשוב עוד שהניצנים, שכבר נצפו בשטח, הם בבחינת טעות שאפשר לתקן. כבר עתה עולה גיחוך מהמחשבה, שדיכוי מיליוני אנשים חסרי זכויות יכול לקבל לגיטימציה משום שיש לו רוב בקרב המדכאים — אבל לנוכח האפרטהייד שהסיפוח ימסד, המחשבה הזאת תהיה נלעגת במיוחד.

המסקנה ברורה: אדם הגון לא יסכים לצאת חמוש לרחובה של עיר כדי להיות הצד הלא־צודק במלחמה עקובה מדם. אדם נבון והגון לא יסכים לסכן את חייו כדי לשרת אינטרסים זרים ושאיפות משיחיות של מטורפים. אל תאמינו למדכאים ולמנשלים גזענים, שמתמודדים עם האיום בסרבנות מרו כבר עכשיו, שלא תסכימו להיות חלקִבאמצעות דיבורים על דמוקרטיה. הצהירו מראש. א ממלחמה לא צודקת, מלחמה שמעל כל־כולה מתנוסס דגל שחור של אי־חוקיות — מלחמה שבה האויב הוא הצודק.

נכון, לא כל פעולותיו יהיו בנות־הגנה מבחינה מוסרית (כי שום מטרה מוצדקת אינה מצדיקה פגיעה מכוונת באזרחים), אבל אצלכם לא תיתכן שום פעולה שתהיה בת־הגנה מבחינה מוסרית — מפני שאתם בצד המעוול. הצהירו תחת כל עץ רענן שלא תסכימו להשתתף בפשע הגדול הזה, וסרבו לרקוד לצליל חלילי המלחמה, שמשקרים ואומרים לכם שזאת דמוקרטיה. אולי צעד כזה — אולי — יתקע מקל בגלגלי הסיפוח הצפוי.

הכותב מלמד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. ב- 1998 סירב להשתתף בדיכוי אוכלוסייה אזרחית בשטחים, נשפט בדין משמעתי, ונכלא.