מהי השותפות?

מהי השותפות?
עידו צמח

דן יעקבסון

תקציר:
למה הכוונה במונח “שותפות”? אפשר להבחין בו שלושה היבטים או יסודות: שותפות מבוססת מוסר, שותפות מבוססת שיתוף-פעולה, ושותפות על בסיס זהות משותפת. השאלה היא לאיזו מהן, ובאיזו דרגה, אנו שואפים; וכיצד נוכל לגייס לשם כך אוזן קשבת.

כאשר אנחנו מדברים על שותפות, על יוזמה משותפת, וקוראים לתמוך בה, עלינו להבהיר ברמה הבסיסית לעצמנו ולקהל היעד שלנו למה הכוונה במונח הזה — שותפות — הרבה מעבר למניפסט המקורי שלנו. למונח שותפות יש מטען רגשי חיובי, בוודאי בקרב המכונסים כאן, הוא גדוש רציה חברתית – Social Desirability. דווקא משום כך צריך לדעתי להבין למה כוונתנו.
אפשר להבחין בין שלושה בסיסי שותפות או, אם תרצו, אפשר לדבר על סולם השותפות כאשר המדרגה השלישית העליונה כוללת בתוכה את השתיים הנמוכות ממנה.
מדרגת השותפות הראשונה בתחתית הסולם היא זו המבוססת מוסר, צדק, תחושת אשמה. מילת המפתח במדרגה הזו היא הסולידריות, כלומר, זו של הנמנים על הרוב המפלה עם מצוקות המיעוט המופלה לרעה בהקשר נתון. זו ההזדהות והתמיכה של יהודים עם מאבקם של הערבים נגד אפליה ובעד צדק ושוויון. סולידריות זו יכולה להיות אפקטיבית ולהביא תועלת אד הוק, אבל היא במידה רבה נקודתית לעניין מסוים: למשל, המאבק נגד הפשיעה הגואה במרחב הערבי, נגד חוק הלאום, נגד הריסת בתים, והמאבק בעד תכניות מתאר, בעד מעמד שווה לשפה הערבית, וכד’. השותפות הסולידרית חשובה ביותר אבל קשה לצפות שתפעל כסוכנת שינוי ברמת המאקרו. אין בכוחה למנף תנועה פוליטית או מסגרת פרלמנטרית משמעותית כשלעצמה. מעצם הגדרתה, סולידריות היא מצב בו צד אחד מוביל והצד השני תומך וצועד לימינו. תנועת “עומדים ביחד” מייצגת גישה זו באופן ברור וחשוב.

במדרגה השניה של סולם השותפות מצוי שיתוף הפעולה. לענייננו, זהו בעצם חיבור פוליטי ערבי-יהודי מבוסס אינטרסים, וזו אינה מלה גסה. שיתוף פעולה הוא מערכת יחסים הדדית, ממוקדת מטרה, בה שני צדדים בוחרים לפעול יחד מתוך זיהוי אינטרסים משותפים. מדובר בהבנה של כל צד כי יגיע לתוצאה טובה יותר עבור עצמו, להשפעה, אם יפעל יחד עם הצדדים האחרים להעצמת מנופי השפעה. הוא מעוגן במעין חישובי עלות-תועלת לפיהם ערך השלם גדול יותר מערך חלקיו. החישובים האלקטורליים באשר להגדלת שיעור ההצבעה וההשפעה שלו על גודלו הפוטנציאלי של גוש חוסם הם דוגמה מובהקת לגישה זו. אם אינני טועה שיתוף פעולה מסוג זה מוצע, בין השאר, ע”י טאלב אלסאנע, אברום בורג, מוחמד דראושה ואחרים וטובים כשהם מדברים על “שווים ומשפיעים”.
צריך להודות בכך שלפחות לגבי חלק מהשמאל היהודי בהרכבו הנוכחי, למשל במרצ ובעבודה, מדובר לא בשיתוף פעולה מכיל, אלא בשיתוף פעולה בערבון מוגבל . זהו אותו חלק בשמאל העושה את ההפרדה בין “ערבים טובים” שראויים למסגרת פוליטית משותפת, לבין ערבים לא לגיטימיים, בין איימן עודה מול חנין זועבי. שיתוף פעולה בגרסה כזו של הבחנה בין “טובים” “ורעים” הוא בעצם המשך של מדיניות הפרד ומשול בשפה מכובסת. מכל מקום צריך לשאול מה אנחנו עושים עם ההבחנה הזו?
מדרגת השותפות העליונה, הכוללת בתוכה כמובן גם אלמנטים מהמדרגות הקודמות, היא אולי ענין לאחרית הימים. זו שותפות מבוססת זהות משותפת — לענייננו, זהות ישראלית הבנויה על מודעות ותפיסת עתיד משותף. במדרגת שותפות זו, הן היהודים והן הערבים מצפים להמיר את הזהות היהודית והערבית הפרטיקולרית שלהם בזהות האזרחית הבסיסית המגדירה אותם, ולהחליפה בזהות קולקטיבית משותפת ישראלית. במצב זה כל פרט או קבוצה זכאים כמובן להמשיך ולקיים את הזיקות התרבותיות, הדתיות והנראטיביות שלו כרצונו, על בסיס התשתית של הזהות הקולקטיבית המשותפת
האם זוהי המטרה הסופית שלנו? בעיני, ברמה התאורטית כן. זהו מסר חדשני המהווה בכוח לא רק תיקון לעיוותי המציאות הנוכחית, אלא סוכן שינוי רציני, העשוי לשמש מסד של חזון ייחודי למפלגה משותפת. זו בעצם מהפכה של תפיסת זהות. היא חותרת ליצירת אזרחות משותפת של ממש תוך שוויון אזרחי ודמוקרטי מוחלט בין יהודים ולא יהודים, שזהותם העיקרית תהייה ישראלית. מהפכה זו תהיה מנוגדת לציונית במתכונתה היהודית הקיימת ותחייב, בין השאר, הפרדה בין דת למדינה. זה מסע ארוך וקשה. רבים יאמרו שהוא חסר סיכוי.
נכון, אי אפשר להתעלם מסקרי דעת הקהל, ובראשם אלה שדווחו כאן בדבריו של סמי סמוחה, המראים בבירור שבמציאות הנוכחית תחושת האזרחות הישראלית חלשה לאין שיעור מתחושת השייכות לדת וללאום אצל כל קבוצות האוכלוסייה יהודית, חוץ ממיעוט זעיר בשמאל. צריך להכיר בכך שכיום יש מעט מאד יהודים שייענו להצעה המדוברת. לא במקרה המעטים שעשויים להיענות לה יהיו דווקא יהודים ממעמד חזק של זכויות יתר. טענתם של סמי סמוחה ואחרים היא שאם בכלל, רק מי שמרגיש ביטחון מוחלט במעמד הכלכלי והתרבותי שלו עשוי להרגיש שלמען העתיד בארץ הזו הוא יכול להרשות לעצמו ויתור כזה על שייכות לאומית-דתית למען הישראליות כבסיס לזהותו העצמית. יהודים מוחלשים, ולא רק הם, נאחזים ביהדות בתור מערכת ההגנה החברתית והכלכלית שלהם, ואולי בצדק מבחינתם. מי שדורש מהם לבוא עירומים מהזהות היהודית תמורת הבטחה מעורפלת לעתיד אוטופי של שותפות אזרחית ישראלית, מציב תנאי- סף כה גבוה, עד שההיתכנות שלו מוטלת בספק גדול מאד.
האם הערבים בישראל מוכנים מצדם לשינוי המוצע, כשמדובר בהגדרת זהותם הם? האם הם דורשים ויתור כזה מהיהודים טרם כניסתם לשותפות? או האם הם מוכנים לוותר עליו? אני לא יודע, ולא נדע עד שנתחיל להפיץ את ההצעה בשוק הרעיונות הפוליטיים המקומי.
השאלה העומדת במרכז הדיון האמתי שלנו, המתחיל עתה, היא כיצד אנחנו ממסגרים — קודם כל לעצמנו — את רעיון השותפות: לאיזו מדרגת שותפות אנחנו שמים את פעמינו, ואז, למי וכיצדננסה לגייס אוזן קשבת. לעניות דעתי, התשובה לשאלה הזו נמצאת הרבה מעבר למניפסט המקורי עליו הסכמנו לפני מספר חודשים.

2 תגובות

  1. JDI admin 8 חודשים ago

    ספרו של יוסי ברנע, שתגובתו מתפרסמת להלן ,“מדינת הלא-לאום: הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל” יצא בשנת 2019 .

  2. yossi Barnea 8 חודשים ago

    מסע של שנים רבות
    לא יכולתי שלא להתייחס למאמרו של יעקובסון בשל חשיבות הניתוח שהציע לשלוש רמות השותפות בין יהודים וערבים (על בסיס סולידריות, על בסיס אינטרסים משותפים ועל בסיס זהות משותפת). הוא גם צודק בביקורתו על אותה שותפות בערבון מוגבל שהוא מוצא במפלגת העבודה ובמרצ, ובסמנו כיעד המיוחל את הדרגה השלישית שהיא “שותפות מבוססת זהות משותפת, כלומר זהות ישראלית הבנויה על מודעות ותפיסת עתיד משותף”.
    התפיסה הכלל-ישראלית איננה תפיסה חדשה בעולם האינטלקטואלי ובתחום הציבורי. כמי שהיה מזכיר עמותת “אני ישראלי” שהוקמה בשנת 1998, אציין את עתירתה לבג”ץ להכרה בלאום הישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח. בין העותרים היו אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית: דוד יצחק (יועצו של רה”מ שמיר), בני פלד, שולמית אלוני ואורי אבנרי, ומהאקדמיה: עוזי אורנן מייסד העמותה (ומי שעמד בראשה רוב שנות פעילותה), יוסף אגסי, שוקה פורת, יגאל עילם, שלמה זנד, עדל קאעדן וכרמל ווהבה.
    בדברי הדחיה לעתירה (שנכתבו על ידי יוכי גנסין, הממונה על הבג”צים בפרקליטות המדינה) נאמר: “הכרעה זו שמבקשים העותרים אינה משקפת, אינה מתיישבת ואף חותרת תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל. היא אף אינה משקפת את עמדת הרוב היהודי, כמו גם את עמדת המיעוט הערבי באשר לזהותם הערבית והאתנית” (ההדגשה שלי-יב).
    גם מסקרי דעת הקהל עולה כי מדובר במסע ארוך וקשה שלא ייתכנו בו קיצורי דרך. התודעה הפוליטית הכלל-אזרחית איננה לגיטימית בישראל, ואינה עולה בקנה אחד עם מערכת החינוך ועם תהליכי הסוציאליזציה המקובלים. שינוי המצב דורש, בין השאר, שימוש במושגים פוליטיים חדשים שיקודמו בשיח האקדמי כמו גם בכלל הציבור באמצעות תקשורת אפקטיבית. רק בהמשך ניתן יהיה לדבר על תנועה חוץ-פרלמנטרית, וכל שכן – על מפלגה פוליטית שתתמודד בבחירות לכנסת.
    בשנת 1984 הוציא פרופ’ יוסף אגסי את ספרו: בין דת ולאום – לקראת זהות ישראלית. למרות שהספר לא זכה כמעט להתייחסות אקדמית או ציבורית, חשיבותו לא פחתה. עדיין לא ברור מתי הוא ייתן השראה לפעילים פוליטיים, אבל את הראוי לומר ולכתוב יש לעשות עוד היום, גם אם השפעת הדברים תיראה רק בעוד שנים רבות.

    יוסי ברנע

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

דילוג לתוכן