מאת אבישי מרגלית
לתל-אביב העברית היה מתכנן סקוטי. הימים ימי המנדט הבריטי, ואיש רב פעלים ומלא השראה תכנן את תל אביב הקטנה ב-1925 עם מבט להתפתחותה למטרופולין בעתיד. הסקוטי שמו פטריק גדס, מכל מעשיו, והם רבים ומתפשטים על פני ארצות ויבשות, נותרה גם סיסמה שכיוונה את התנהגותו והיא שמשמשת ככותרת לרשימתי: “חשוב גלובלית פעל לוקאלית”.
אלה מאתנו החרדים לגורל הפלנטה שלנו לנוכח שינויי האקלים והסביבה, ורואים, בצדק, את הסכנה הסביבתית והאקלימית כסכנה הגדולה ביותר לעתיד האנושות, חווים פער מייאש בין מה שיש בכוחם לעשות ובין גודל הסכנה. בין הלוקאלי – הווייתו של כל אחד מאתנו בסביבתו הקרובה, לבין הגלובלי, הפלנטה כולה, רובצת תהום. כיצד עלי לפעול, כאשר לפי מירב הבנתי רק רצון פוליטי נחוש ונרחב בידי ממשלות בעלות עוצמה עשוי, אולי, להדוף את האיום הסביבתי או להחלישו בצורה משמעותית. רצון פוליטי כזה לא קיים. המעט שהושג – הסכם פריז – סבל קשות ממדיניות אויב האנושות המאכלס את הבית הלבן עד ינואר 2021.
פיט סיגר, טרובדור מצפון השמאל, אמץ את סיסמת גדס. הוא ורעייתו טוסי לקחו על עצמם לחשוב גלובלית בפסטיבל שארגו ליצירת מודעות לשימור הסביבה, ולפעול לוקאלית לטיהור סביבתם: “שט במורד הזרם המזוהם שלי/ עדיין אוהב אותו ונוצר חלום בלבבי / שיום אחד אולי לא בזו השנה / נהר ההדסון יהיה נקי כשהיה”. כתב סיגר, שר, פעל והפעיל. ההדסון היום נקי משהיה. לא מעט עושים היום את שיש ביכולתם לעשות בענייני הסביבה. מעשים של אדיקות אזרחית, של הפרדת בקבוקי פלסטיק וכיוצא באלה. אך מעשים אלה מבליטים את התהום הרובצת בין הלוקאלי – מה יש בידי לעשות – והגלובלי, היקף הבעיה והמשימה המתפרסת על פני ימים וארצות. אני מזכיר את הפער בין הגלובלי ללוקאלי בענייני סביבה רק כמשל למה שמעסיק אותי כאן והוא הפער בין הגלובלי ללוקאלי בפוליטיקה שלנו. כשהשאלה היא: מה מן הסיסמה חשוב גלובלית פעל לוקאלית רלבנטי לנו כאן ועכשיו.
על שתי רעות חולות גלובאליות אדבר. אחת כמעט עברה מן העולם אך ה”כמעט” הזה הוא הבעיה שלנו. והרעה החולה השנייה מתקיימת במלוא עוזה הגלובאלי והלוקאלי. לרעה החולה הראשונה אתן את הכינוי ישבנות – קולוניאליזם, ולרעה החולה השנייה את הכינוי רוביות (מלשון רוב) – מאז’וריטריאניזם. בין מלחמת פרוסיה-צרפת של 1870 לבין מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הוסיפו המעצמות הקולוניאליות מדי שנה לשליטתן שטח הגדול פי 15 משטחה של הולנד. היחס מתחילת המאה 19 ועד לאותה עת היה של רכישת שטח הגדול רק פי 4 משטחה של הולנד. מגמת ההתפשטות המואצת והתחרות בין המעצמות הייתה ברורה. וכך מצא העולם עצמו בראשית מלחמת העולם הראשונה כאשר 85% משטח הפלנטה שלנו נשלט על ידי מעצמות קולוניאליות.
כקצב ההתפשטות של הקולוניאליזם בעולם כך גם קצב הנסיגה שלו לאחר מלחמת העולם השנייה. עדיין נותרו שיריים מקולוניאליזם, ברובם אקזוטיים. מדובר בעיקר באיי תיירות וגידול כבשים: איי קיימון, פוקלנד, ברמודה, גיברלטר, פולינזיה הצרפתית וביניהם שריד פעיל יחסית בסהרה המערבית שבה התרחש ומתרחש מאבק אנטי קולוניאלי של הפוליסריו נגד מרוקו. בימים אלה טראמפ נתן את תמיכתו לכיבוש המרוקאי. אך ככלל הקולוניאליזם הישיר והעוצמתי, הן בגרסתו המנשלת תושבים ילידים לטובת מתיישבי המדינה הקולוניאלית, והן בגרסתו המנצלת משאבי טבע וכוח אדם מן המושבות שבשליטתו, דומה שאבד מן העולם. מדובר היום בשני מיליון אנשים שאינם חיים תחת ממשל עצמי ורובם הגדול אישר מצב זה כמצב המועדף במשאלי עם לסוגיה.
יש היום רק שתי מדינות שמנהלות משטר קולוניאלי מיישב ומנשל: ישראל וסין. ישראל בשטחים וסין בטיבט. לא נעלם מעיניי הרצון המתחשבן של השמאל האדיפלי להכתים את דור ההורים מקימי המדינה כמתיישבים קולוניאליים. אך את החשבון הזה נשאיר למסגרת אחרת.
ענייני הוא השלטון הקולוניאלי לאחר כיבושי ששת הימים. ואכן משטר צבאי הנותן חסות למתיישביו ורומס את נשלטיו הילידים הוא מסימני הקולוניאליזם. בעיקר כאשר מדובר במשטר צבאי ממושך ללא תאריך תפוגה אפקטיבי על נתינים הדוחים את הכיבוש. ישראל מנהלת מדיניות קולוניאלית ישירה ועקיפה. היא מיישבת את אזרחיה בשטחי השטח הכבוש וזכויות הילידים וכך גם כוחם הפוליטי נחות באופן משפיל מזכויות המתיישבים.
הנזקים המתמשכים לגוף ולנפש מהקולוניאליזם, גם לאחר שהוא נסוג, הם עניין לעיסוק נרחב במה שמכונה פוסט-קולוניאליזם . וגם הוא עניין לעצמו ולא ענייני כאן ועכשיו.
הגרסה הקולוניאלית שהותוותה אצלנו יש לה רבים מקווי המתאר הממאירים של מדינת אפרטהייד, כאשר את האידאולוגיה הגזענית ביסוד האפרטהייד בדרום אפריקה ממירה אידאולוגיה גלויה וכבושה של אדנות יהודית.
הרעיון שהקולוניאליזם הוא מצב בלתי נסבל מוסרית כשם שהעבדות אינה נסבלת ושהעולם לא ייתן לקיים את החרפה הזו הופרך עד כה על ידי סין וישראל. אך באיזה מובן מצב הכיבוש הישראלי הוא בלתי נסבל? הוא נסבל על ידי רוב אזרחי מדינת ישראל ונסבל גם על ידי מדינות העולם שאינן עושות דבר לחיסולו במשך מעל מחצית מאה.
סין סיפחה את טיבט ב-1951 על ידי התיישבות מאסיבית של סינים בקרב הטיבטים ובכך שינתה ומשנה את אופיו של אותו חבל ארץ. אך “עם סין לא מתחילים”. סין גדולה מדי וחזקה מדי מכדי שהעולם יצא נגדה. אך התברר שגם לעמנו הקטן העולם נותן גם נותן להנהיג משטר דמוי אפרטהייד בגדה ומצור בצורת מחנה כליאה אכזר לתושבי הרצועה.
מצב הנסבלות הזה עשוי יום אחד להשתנות באזורנו. אינני יכול או רוצה להתנבא אם או מתי. הטעם לסירוב להתנבא הוא פשוט: אין אירוע חשוב במזרח התיכון שמישהו ניבא אותו נכון, או ניבא אותו נכון מהטעמים הנכונים. מכל מקום איננו רשאים להטיל יהבנו על “העולם לא ייתן”. 53 שנים הוא נתן גם נתן.
אני מניח שקוראי הרשימה הזו שותפים לי בהכרה היוקדת שמאֵרת הכיבוש מגמדת כל נושא אחר בחיינו הציבוריים, אך כמו בעניין האקלים, ההכרה הזו רחוקה מאוד מסדר היום הפוליטי, היא נראית לרבים ככפיון של קיביצרים מוסריים שמנדנדים על עוולות הכיבוש. מי אפוא שחי בתודעה החריפה שהשלטון הקולוניאלי שלנו על הפלסטינים הוא חרפה שעל ידה מחווירות כל בעיותינו האחרות, חי במפח נפש מתמיד באשר ליכולת לשתף בהכרה הזאת את הציבור בישראל, שלא לדבר על לעשות משהו משמעותי לסילוק הכיבוש. מה אם כן עלינו לעשות בתחומנו הלוקאלי ?התשובה תלויה בין היתר במחשבה הגלובאלית הבאה.
מרבים ובצדק לדבר על תופעה חובקת עולם של משטרים פופוליסטים או של מפלגות גדולות הפועלות להקמת משטר פופוליסטי. הרשימה של מנהיגים פופוליסטים בשלטון או מתמודדים על השלטון ארוכה: מאורבן וקצינסקי – מועדן וישוגראד, שבו נתניהו הוא חבר כבוד – ועבור לארדואן, מודי, טראמפ, סאלביני, מארי לה פן, ומי שהייתה התקווה הגדולה: סו צי במיאנמר, ולא מניתי את כולם. עם כל ההבדלים בתרבות הפוליטית של הארצות השונות יש קו משותף ביניהם: הרעיון שאזרחות מלאה צריכה להינתן רק למי ששייך לקבוצת הרוב האתני, הדתי, או האתני-דתי, או מה שהפופוליסטים מכנים “העם”. הניגוד ל”עם” עשוי להיות שונה ממקום למקום. המגמה הכלל עולמית הזאת התחזקה אצלנו מאוד וחוק הלאום הוא רק אחד מביטוייה. הרעיון הוא שאזרחי ישראל הערבים הם אזרחים על תנאי, ובאופן פוליטי יש לבודד אותם כדי לעקר את קולם בקלפי.
יש קשר בין שני הנושאים: קולוניאליזם בצורת אפרטהייד בשטחים לבין רוביות פופוליסטית כנגד הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. ובקשר הזה טמונה גם התשובה מה עלינו לעשות באופן לוקאלי.
אנו צריכים לפעול בעדיפות ראשונה להכרה בשוויון פוליטי מלא כלפי אזרחי ישראל הערבים. אי-השוויוניות האחרים המשפטי, הכלכלי והסימבולי הם עניינים נכבדים אך הם כבר נגזרת של הכרה בשוויון פוליטי. עלינו לפעול להסרת הטאבו הפוליטי המנסה באופן שיטתי לצמצם את הכנסת ל- 120 מינוס חברי הכנסת הערבים. זו מטרה חשובה וניתנת להשגה מצִדנו בתחום הלוקאלי. אין היא בשום פנים אפילו לא התחלת הסוף אבל היא אולי הסוף של ההתחלה.
אני נגד ניסיונות עוקפי הרשימה המשותפת להקים רשימה יהודית ערבית. אני רוצה בכל מאודי ברשימה יהודית ערבית, אבל היא דורשת פוליטית ומוסרית שיתוף פעיל ונחרץ מצד המפלגות הקיימות ובראשן חד”ש, בהנהגתו של איימן עודה. הפנייה מאתנו צריכה להיות שאין להצביע עבור אף רשימה יהודית שמחרימה בגלוי ובסמוי את חברי הכנסת הערביים. הפעילות הזו אינה מסירה את הרגשת הפער בין המצוי לראוי אך היא צעד בכיוון הנכון. נמשיך לחשוב גלובאלית ולא נהיה בין הבזים ליום קטנות.