31/12/2020
מאת יניב שגיא
מאמר זה נכתב לאחר שש שנים של עיסוק אישי בנושא זה על בסיס התובנות שלי שבמרכזן הבנה שזהו החזון ההכרחי היחיד שיאפשר בניית כוח פוליטי משמעותי הפועל למען שוויון, שותפות, צדק ושלום. המפלגה המשותפת הערבית יהודית נצרכת לטובת השינוי הנדרש להבטיח את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ויכולתם של שני הלאומים החולקים מולדת משותפת לחיות יחדיו.
מזה שמונה וחצי שנים אני נפגש עם אזרחי ישראל הערבים. מאות מפגשים, אלפי שיחות. הפכתי להיות אדם אחר בשנים אלה. מבין אחרת את עומק האפליה ואי השוויון שממנה סובלים הערבים בישראל. מבין טוב יותר את אחריותי כחלק מהרוב הפריבליגי בישראל, אסיר תודה לעושר התרבותי שנחשפתי אליו והפך להיות חלק מעולמי. תרבות ערבית ותרבות יהודית שיוצרות ביחד מרקם אנושי מיוחד ומרשים. אני מחויב להביא את התמורה האישית שהתחוללה בי אל החברה בישראל ואל עמי היהודי, אני מאמין שהשותפות בינינו היא המפתח לעתידנו.
לפני שלוש שנים חברתי לעוד 12 שותפים להנהגת תנועה אזרחית יהודית-ערבית שתפעל למען הקמתה של מפלגה פוליטית יהודית-ערבית משותפת ושוויונית.
המייסדים (לפי סדר הא’-ב’) הם: ת’אבת אבו ראס – ד”ר לגיאוגרפיה מדינית, מנכ”ל שותף “יוזמות קרן אברהם” טאלב אלסאנע – עו״ד, ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הערבית, ח”כ לשעבר וחבר הנהגת ועדת המעקב העליונה, מילאת ביברמן – עוסקת באמנויות ובביבליותרפיה, מיה בנגל – עיתונאית ויועצת פוליטית, ברוריה בקר – מייסדת ומנהלת לשעבר של סל תרבות ארצי, עודה בשאראת – סופר ופובליציסט, חנוך גוטפרוינד – פרופ’ לפיסיקה, נשיא לשעבר של האוניברסיטה העברית, דוד הראל – פרופ’ במכון ויצמן, חתן פרס ישראל, סגן נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, רועי ילין – יועץ תקשורת ופרסומאי, דן יעקבסון – פרופ’ אמריטוס למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב, יאיר צבן – ח”כ לשעבר מטעם מפ”ם ומרצ, שר הקליטה בממשלת רבין, זאב רז – אל”מ (מיל.), טייס קרב לשעבר בחיל האוויר, יניב שגיא – מנכ”ל גבעת חביבה
היוזמה הדמוקרטית המשותפת קמה כתנועה של אזרחים ואזרחיות יהודים וערבים, בתמיכה רחבה של פעילי ציבור, אנשי רוח, מדענים ואמנים, הפועלת להקמת חזית יהודית-ערבית משותפת ושוויונית שתחרות על דגלה בלא עמימות וללא פשרות, את העקרונות האלה:
צדק אזרחי: מחויבות לשוויון מלא לכל אזרחי המדינה, לביטול חוק הלאום, לביעור הגזענות ולהשבת מעמדה הרשמי של השפה הערבית
צדק מדיני: מאבק לסיום הכיבוש, ולהסכם שלום שביסודו שתי מדינות עצמאיות וריבוניות על בסיס גבולות 67′
צדק חברתי: מחויבות לעקרונות הרווחה, לחיזוק הפריפריה והמגזרים המוחלשים ולהבטחת קיום בכבוד לכל אזרח
התנועה פרסמה ביולי 2018 הצהרת יסוד בעיתון “הארץ” ובאופן מיידי חתמו עליה יותר מאלף ישראלים ערבים ויהודים שהכריזו על תמיכתם בדרכה של התנועה. בימים אלה, ערב הבחירות הרביעיות ברצף שמתקיימות בישראל פועלת התנועה בקריאה למפלגות, לקבוצות ולאזרחים השותפים לערכים ולעמדות אלה, לפעול יחד איתה להקמת חזית פוליטית יהודית-ערבית משותפת, שתציל אותנו מאובדן צלם מוסרי ומסכנה חמורה לעצם קיומנו, ותהווה בסיס להזדהות ומקור לתקווה עבור ציבורים רבים ושונים הכמהים לשלום ולשוויון.
מה הפוטנציאל למפלגה ערבית יהודית משותפת ?
סקרים ומחקרים שנערכו בשנים האחרונות (פרופסור סמוכה “מדד היחסים”, גבעת חביבה “מפת דרכים לחברה משותפת”, יוזמות אברהם – שני סקרים לקראת הבחירות שהתקיימו ב-2019 ) הראו שבחברה הערבית יש תמיכה של כ-60 אחוז בשותפות פוליטית עם החברה היהודית , ובחברה היהודית יש תמיכה של כ-5 אחוז בשותפות פוליטית כזאת. נתונים נוספים הראו שרבים מקרב ציבור ה”לא מצביעים” בחברה הערבית עושים זאת עקב תחושתם שאין למי להצביע ורצונם שהקול שלהם יהיה חלק מהכוח הפוליטי של מקבלי ההחלטות דבר שאינו בר מימוש במסגרת הרשימה המשותפת.
בבחירות האחרונות (מרץ 2021) הקמפיין המתוחכם של ביבי בקרב החברה הערבית הצליח בשתי המטרות שלו: להקטין משמעותית את אחוז ההצבעה בקרב אזרחי ישראל הערבים ולפרק את המסגרת הפוליטית הלאומית של הרשימה המשותפת. למרות ההצלחה הזו של ביבי הוא נכשל בדבר המרכזי – הוא לא יכול להקים ממשלה ללא תמיכת מפלגה ערבית (רע”מ) ולכן הוא מוכן לתת להם כמעט כול מה שיחפצו. הפרדוקס שמכשיל אותו הוא התלות שלו בגזענים החשוכים של מפלגת “הציונות היהודית” שבניגוד לביבי אינם מוכנים לוותר על האידאולוגיה הגזענית בעבור השלטון. אבל את הפוטנציאל הגדול של האלקטורט הערבי אפשר לראות הרבה יותר טוב מניתוח ההצבעה בבחירות הקודמות כאשר הצביעו כ-63 אחוז מפוטנציאל ההצבעה הערבית. הם הכניסו 15 חברי כנסת לרשימה המשותפת. גם אם ניקח בחשבון ש-15 אחוז אינם משתתפים בבחירות בישראל מסיבות אידאולוגיות (“האסלאמית הצפונית וכו’..) עדיין יש פוטנציאל של כמעט רבע (22 אחוז) מפוטנציאל ההצבעה בחברה הערבית שמחפש פלטפורמות פוליטיות שעונות על רצונותיו. זהו ציבור שמבקש שותפות בשלטון, השפעה על האזרחות הישראלית ומחויבות של השלטון לתת מענה לצרכים של החברה הערבית. ציבור זה שמגיע לשליש מהבוחרים הפוטנציאלים בחברה הערבית אינו מצביע לרשימות הערביות הנפרדות ואינו מוכן להצביע למפלגות הציוניות. ציבור זה מהווה פוטנציאל עצום לרשימה ערבית-יהודית משותפת. אליהם יש להוסיף את הבוחרים הרבים מקרב השמאל הציוני שמרגישים כיום “חסרי בית” פוליטי. מצביעים שמחפשים חזון מלהיב חדש ותקווה חדשה ומשותפת לשמאל בישראל.
איך עושים את זה ?
1. נקודת המוצא:
בישראל יש רוב לימין בקרב הציבור היהודי. זהו רוב מובהק שמתבטא בתמיכה במפלגות ימניות ומרכז-ימין. יחד עם זאת אם אחוז ההצבעה בקרב אזרחי ישראל הערבים היה דומה לאחוז ההצבעה בקרב אזרחי ישראל היהודים היינו מקבלים רוב לשמאל-מרכז. במבנה הפוליטי הקיים בישראל אשר בו פועלות בנפרד מפלגות יהודיות עם ייצוג סמלי וקטן של ערבים ומפלגות ערביות עם ייצוג סמלי וקטן מאוד של יהודים, וכאשר המפלגות הערביות אינן חלק מהקואליציה וממעגל מקבלי ההחלטות, לא ניתן להגדיל את אחוז ההצבעה בחברה הערבית.
אבל קיימת אלטרנטיבה: עיקרון המוצא הפוליטי שעומד בתשתית ההתארגנות היהודית-ערבית המשותפת הוא שבשביל שאזרחי ישראל הערבים ישתתפו בדמוקרטיה הישראלית באחוזים דומים לאלה של אזרחי ישראל היהודים יש צורך במפלגה שתיתן מענה לצרכי החברה הערבית באמצעות השתתפות בקואליציה ובקבלת ההחלטות של המדינה. מפלגה כזו צריכה להיות מפלגה שבה יש נציגות בולטת ושוויונית לאזרחי ישראל הערבים ובמקביל היא תהיה בשלה לשותפות במוסדות השלטון. האופציה היחידה לכך היא מפלגה יהודית-ערבית משותפת והעיקרון הבסיסי להפעלתה הוא שותפות שוויונית מלאה ואמתית. שותפות ערבית יהודית סימטרית תתבטא בייצוג (כלומר יושבי ראש משותפים וריצ’רץ’ ברשימה).
2. הצירים אשר על בסיסם צריכה לקום המפלגה הערבית-יהודית המשותפת:
• מחויבות לערכים סוציאל-דמוקרטיים.
• התמקדות בשוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל.
• הכרה בשונות בזהות הלאומית בין החברים, תוך הסכמה על מסגרת אזרחית משותפת.
• פתרון מדיני של שתי מדינות לשני העמים ע”ב הסכם אזורי לסכסוך הישראלי-ערבי, תוך שאיפה בטווח הארוך לשותפות ערבית-יהודית במרחב שבין הירדן לים.
לסיכום: לתפיסתי, עתידה של ישראל כמדינה שמשלבת בין היותה בית לאומי לעם היהודי ומדינה דמוקרטית ושוויונית לכול אזרחיה מחייבת את שבירת הפרדיגמה של הפרדה לאומית כבסיס להתארגנות המפלגות בישראל. לזה נוסיף את האלקטורט הרדום של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים שיכולים לשנות את המפה הפוליטית ולהחזיר את השמאל-מרכז לשלטון. שני גורמים אלה מהווים את הבסיס להקמתה של מפלגה משותפת ושוויונית לערבים ויהודים בישראל.
לצערי, כבר 6 שנים לא מצאתי את המנהיגות הפוליטית האמיצה שתחולל את המהלך הזה. בשנים אלה השמאל הפך להיות כמעט לא רלבנטי במפה הפוליטית וכיום יש מאבק בתוך הימין על הובלת המדינה. עדיין לא מאוחר מדי לשנות את האסטרטגיה הפוליטית, לפרוץ פרדיגמות ולהבטיח את עתידנו.
יניב שגיא מנכ”ל “גבעת חביבה” (לשעבר) וחבר בוועדת ההיגוי של “היוזמה הדמוקרטית המשותפת”