דברים במלאת שנה למותו של זאב שטרנהל

מאת יעל שטרנהל

*הדברים נישאו בערב עיון לזכר פרופ’זאב שטרנהל באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ב-21 באוקטובר 2021.

עם אבא שלי אפשר היה שלא להסכים – רבים לא הסכימו איתו, כולל דוברים בערב הזה. והרי בשביל זה אנחנו כאן, בשביל לחשוב יחד על רעיונות, בשביל להזין אחד את השני לא רק דרך הסכמה אלא גם דרך מחלוקות: אפשר לא לקבל את הפרשנות שלו את הפאשיזם כאידאולוגיה סדורה שנולדה בצרפת בסוף המאה 19 וחדרה אל ליבה של החברה הצרפתית עד שנות ה-30 ; אפשר לחלוק על הטענה שלו שהציונות מעולם לא ניסתה ליישם את האידאולוגיה הסוציאליסטית שבה התהדרה אלא העדיפה תמיד את השאיפה הלאומית; אפשר שלא לקבל את הגניאולוגיה הרעיונית של האנטי-נאורות כמתפרשת מהמאה ה-18 ועד אייזיה ברלין. אפשר – מכל מיני כיוונים – לחלוק על המחויבות שלו לרעיון שתי המדינות, על האמונה שלו שתהום מפרידה בין אירועי 48 לאירועי 67, ועל התקווה שלו שיש מקום לשאיפות הלאומיות של יהודים ופלסטינים כאחד בין הים לירדן.

אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו ושממנו כמעט כולנו יכולים ללמוד, והוא אומץ הלב הציבורי והאינטלקטואלי שלו.

כיוון שאלו דברים בשם המשפחה, אי אפשר שלא לציין את העובדה, שבכל מה שקשור אלינו, למשפחה, הוא היה פחדן חסר תקנה, באופן כמעט קומי. כל נסיעה בין עירונית, כל טיסה, כל שינוי בחיים היו עילה לתרחישי אימה ולשיחות אזהרה נמרצות, בדרך כלל נטולות כל קשר למידת הסיכון האובייקטיבית הכרוכה בפעילות המוצעת.

אבל בכל מה שהיה קשור להתנהלותו בעולם שמחוץ למשפחה, אבא שלי פשוט לא פחד. הוא לא חשב פעמיים על מה אנשים יגידו או יחשבו, הוא לא חשש להפגע, להתעמת, להעליב או להעלב. היושרה הקיצונית שלו, האמונה האדוקה שלו ברעיון שיש לו גם חובה וגם זכות לומר בדיוק את מה שהוא חושב, היו הכוח המניע מאחורי 50 שנות הפעילות הציבורית שלו.

לאבא שלי קרו דברים שהיו מעוררים חרדה, הרהורי חרטה, או לפחות מחשבות שניות, אצל כמעט כל אחד מאתנו. האירועים האלו ידועים לכל מי שמכיר את הביוגרפיה הלא שגרתית שלו, אבל ראוי להזכיר אותם בכל זאת. ב1983 הוא נתבע בבית משפט בפריס על ידי ברטרן דה ז׳ובנל, פילוסוף צרפתי שטען כי הספר לא ימין ולא שמאל, הוציא את דיבתו כפשיסט. ב2008 התפוצץ מטען חבלה בפתח ביתו שכוון לשעה שבה נהג לצאת לסגור את שער הכניסה, על ידי הרוצח המורשע יעקב טייטל. בין לבין היה מכל טוב: שיחות נאצה, איומי רצח, עימותים קשים מול אינטלקטואלים צרפתים, שהתקשו לקבל את הטענה על צמיחת האידאולוגיה הרצחנית בקרבם, כמו גם מול היסטוריונים ישראלים שנאבקו נגד הדיוקן הלא מחמיא של התנועה הציונית.

כל אלו העסיקו אותו מאד ולפעמים גם הסעירו אותו, אבל הם מעולם לא פגעו בנחישות שלו או בביטחונו העצמי שהאמת איתו.

תאמרו – פריביליגי: פרופ׳ מן המניין עם קביעות, לא הסתכן בכלום. אבל זה לא התחיל כך. כשעלה לארץ בשנת 1951, נער בודד, יתום, וחסר כל, הוא נאלץ לפלס את דרכו לגמרי לבד. במשך תקופות ארוכות לא יכל להרשות לעצמו לאכול יותר מפעמיים ביום. הוא נלחם על הזכות ללמוד בתיכון וספג דחיות משפילות מבתי ספר בחיפה שרצו לקבל רק בנים למשפחות מבוססות. את הפריבילגיות שזכה להן קנה בעבודת פרך ובלי שום הנחות. גם בצרפת, צריך לומר, הוא היה אאוטסיידר. פליט יהודי-פולני שהפך לישראלי, חי בירושלים אבל ידע לבוא לפריז ולומר לצרפתים, שאין כמוהם קנאים לתרבותם ולהיסטוריה שלהם, שהפשיזם צמח אצלם בבית, ולא בחצר האחורית, אלא בסלון.

אדם שהתעצב בתור ילד ונער במצבים של חוסר ביטחון כל כך קיצוני, יכול היה גם להיות הרבה יותר מהוסס, הרבה יותר נשוי לקונצנזוס, תמיד צמא לאישור. אצלו, באופן שאף פעם לא יכולתי לפענח עד הסוף, הפחד הנורא שחווה בתור ילד במלחמת העולם השנייה, היתרגם לתעוזה אדירה. למרות שהוא אף פעם לא שכח את המראות והקולות של הגטו, בסיפור שלו הוא לא היה הילד היהודי הנרדף אלא החייל שמביס את הנאצים. כזה הוא היה גם בתור מפקד בצה״ל, שנלחם בחזית בארבע מלחמות, וזה גם מה שמסביר את העובדה שלמרות התיעוב שחש כלפי מפעל הכיבוש על האפרטוס הצבאי המוציא אותו לפועל, הקשר הרגשי העמוק שלו לצבא נותר שריר ואיתן כל חייו.

לא תמיד היה קל לחיות לצד זה – אחרי שהתפוצץ מטען החבלה בביתו הוא התייצב מול המצלמות ונתן את הפרשנות שלו לדברים. גם כשלשב״כ עוד לא היה קצה חוט, לא היה לו ספק שמי שניסה לפגוע בו היה מתנחל ושהניסיון הזה מבטא את הזליגה של האלימות המתנחלית אל תוך הקו הירוק ואת התפשטותו של המאבק המתנחלי מהפלסטינים הנאחזים באדמותיהם אל היהודים שתומכים בהם.

אני, שלא ירשתי ממנו את אומץ הלב הזה, ביקשתי ממנו באותם ימים שאחרי פיצוץ המטען, להוריד את הטון. כבר הגענו למצב שיש פצצה בבית, אמרתי לו. אולי די? אבל הוא לא שמע לי, לא יכול היה לשמוע לי. כמה ימים אחרי, הוא הופיע בערב מיוחד במכון הישראלי לדמוקרטיה שהתקיים בעקבות הפיגוע. כפי שנהוג במצבים האלה, מטרת הערב הייתה להרגיע את הרוחות, להסכים שאת העימות הפוליטי צריך לנהל באופן מכבד ותוך הסכמה על כללי המשחק הדמוקרטיים. למרות הטון המפייס שניסו להשרות המארגנים, הוא התעקש לדבר על הדבר עצמו, ולא על השיח סביבו. חסר פשרות כתמיד ישב שם מול ישראל הראל, שהוזמן לייצג את הצד השני, ואמר שמפעל ההתנחלות הוא זה שמייצר את האלימות שתחסל את הדמוקרטיה בישראל. לא היו לו עניין או סבלנות לפיוס עם היריבים האידאולוגיים שמאיימים על עצם קיומה של המדינה שנתנה לו בית. אנשים בקהל, כולל אני, התכווצו בכסאותיהם. לו לא היה אכפת.
כשנתפס יעקב טייטל, המחבל שהניח את המטען, לא עשה הנחות לשב״כ, שלא הצליח למנוע את שלל הפשעים המחרידים אותם הוציא טייטל לפועל לפני שהגיע אל אבא שלי, ולמעשה לא עשה מאמץ אמיתי ללכוד אותו עד שניסה לפגוע ביהודי. ״האיש הזה הביא איתו כמויות גדולות מאוד של נשק, התארגן, הכל ישב אצלו בבית.״ הוא אמר אז בראיון טלויזיוני. ״אף אחד לא ידע שום דבר, לא הבין, לא ראה, לא שמע. כאילו הוא הגיח מהחלל החיצון. הוא פעל עד שעשה את הטעות והניח צינור מלא בחומר נפץ בדלת שלי.״

אני יודעת שגם לאחרים לא תמיד היה קל איתו, כי הוא ציפה מהם למה שציפה מעצמו. מעמיתיו באוניברסיטה ומהאוניברסיטה כמוסד, דרש את אותה יושרה, את אותו אומץ לב ציבורי שעבורו היה טבע שני. ב2019, בעקבות התנהלותה של האוניברסיטה העברית בפרשת קרולה הילפריך, האשים את נשיא ורקטור האוניברסיטה במאמר ב״הארץ״ בכך שזרקו אותה לכלבים, שלקו באבדן עשתונות, וש״נתנו דוגמה לא מחמיאה במיוחד לסטודנטים, שממנה ילמדו לא איך לדבוק באמת ולקבל אחריות באומץ, אלא איך למרוח את הכישלון ולהתחמק מהשלכותיו.״ אתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראתה תיבת הדואר הנכנס שלו אחר כך.

גם מהבית הזה, האקדמיה הלאומית למדעים, אבא שלי ציפה ליותר. הוא היה גאה מאד בחברות שלו כאן והעריך הערכה עצומה את עמיתותיו ועמיתיו, אבל הוא גם היה מתוסכל מאד מהעובדה שבית הלורדים הזה, שמאוכלס באנשים שבאמת אין להם מה להפסיד, אומר כל כך מעט על כל כך הרבה דברים חשובים. הוא ציפה מן האקדמיה הלאומית למדעים, כמו מן האקדמיה הישראלית בכלל, להרים את קולן בבירור, להיות הרבה יותר אסרטיביות. כמי שהמלחמה בכיבוש היתה מפעל חייו, לא פחות מהמפעל המדעי שלו, הוא ציפה שהאקדמיה הלאומית תתנגד בתקיפות לצירופה של אוניברסיטת אריאל למועצה להשכלה גבוהה ומתן הלגיטימציה שהצעד הזה מסמן כלפי מוסד שעצם קיומו מוגדר כפשע מלחמה על פי אמנת ז׳נבה ושכל ההיגיון מאחוריו הוא לקיים את הססטוס קוו בשטחים ולאפשר למדינת ישראל להמשיך ולשלול את זכויות האדם של מיליוני אנשים.

אם את המוות אפשר היה להדוף רק בכוח האישיות, כנראה שהוא היה עדיין כאן. אבל הוא איננו. נשארו הזיכרונות והלקחים. הזיכרונות הם של המשפחה, והם חורכים את הנפש במתיקותם. אך הלקחים הם של כולם. לא כל אחד יכול להיות כל כך חסר פחד כמו אבא שלי, וגם אולי לא כל אחד צריך. אבל אפשר לקחת משהו ממורשת חוסר הפחד שהותיר לנו, שהיא-היא, יותר מהספרים ומהתיזות והמחלוקות שמזוהים עם שמו, מורשתו האמיתית. אז אני אנצל את הבמה הזו לומר קודם כל לעצמי ורק אחר כך לכל חבריי באקדמיה שהתמזל מזלם והם חברי סגל בעלי קביעות – שאנחנו צריכים להיות קצת פחות מחושבים, קצת פחות מוטרדים מהמשקיף בכיתה, מהרשימה השחורה, ממה יגיד הרקטור, ממה יחשבו בוועדת הקידום, ממה יכתבו ברשתות. יש לנו פריבילגיה אדירה, יחידה במינה, להגיד את מה שאנחנו חושבים. אבא שלי חגג את הפריבילגיה הזו וניצל אותה עד שכבר לא יכול היה. בואו ננצל אותה גם אנחנו, שעודנו כאן.