דברי פתיחה, דוד הראל

ערב טוב ותודה שבאתם.

ברוריה בקר ואנוכי התחלנו בהקמת היוזמה הדמוקרטית המשותפת באפריל 2018. מהר מאד התגבשה קבוצה מייסדת. בין חבריה נמצאים כאן הערב גם יאיר צבן, ת’אבת אבו ראס, זאב רז, ודוד אנוך.
חרטנו על דגלנו שותפות פוליטית יהודית-ערבית, שוויונית לחלוטין, שתחתור לשלשה סוגים של צדק:
צדק אזרחי: מחויבות לשוויון מלא לכל אזרחי המדינה, לביטול חוק הלאום, לביעור הגזענות ולהשבת מעמדה הרשמי של השפה הערבי.
צדק מדיני: חתירה לסיום הכיבוש ולהסכם שלום שביסודו שתי מדינות עצמאיות וריבוניות על בסיס גבולות 1967.
צדק חברתי: מחויבות לעקרונות הרווחה, לחיזוק הפריפריה והמגזרים המוחלשים, ולהבטחת קיום בכבוד לכל אזרח.
אבל, בפרפרזה על דברי יוסף בספר בראשית, “את חטאנו אני מזכיר היום”. אני חייב לומר שמאז שגייסנו כ- 1000 תומכים (250 מפניות ישירות שלנו והשאר דרך האתר), ופרסמנו את מודעות הענק ב”הארץ” ובשני עיתונים בערבית לפני הבחירות של אפריל 2019, לא עשינו כמעט דבר… היו לכך סיבות רבות: חוסר כסף וחוסר בכוח אדם שמחויב לעניין ברמה היומיומית, הצטברות של עיסוקים שחיכו לשעתם בקיץ, ושתי מערכות בחירות ששיתקו כמעט כל פעילות אזרחית שאינה מתמקדת במפלגות ובפוליטיקת בחירות.
למרות זאת אני רוצה לציין שהייתה לנו השפעה, ואולי אפילו משמעותית במידה מסוימת. המטרה שהצבנו לנו מן ההתחלה – להעלות את השותפות הפוליטית היהודית-ערבית על סדר היום הציבורי – התגשמה. גם אם לא ננכס לעצמנו את ההצלחה, הרי אין ספק שלקריאה שלנו היה הד ורבים שמעו אותה… אפילו למוטו שגנבנו מנתניהו ונפנפנו בו, בהפוך על הפוך, “נעים בהמונים”, היו הרבה קונים.
אבל עכשיו אנחנו על פרשת דרכים. הפגישה כאן היום מהווה שלב חשוב מאד בהסתכלות שלנו קדימה, ובחיפוש אחר הכלים והדרך הטובים ביותר למימוש השותפות היהודית-ערבית הזאת. היה יותר טוב לקיים מפגש כזה כאשר קיימת כבר איזושהי ממשלה, אפילו רעה – רק שנדע איך הסתדרו להן הקוביות. אבל זה לא מסתייע, והעיתוי של המפגש היום בעייתי כי המערכת הפוליטית בבלגן, דבר שאיש לא שיער כשקבענו אותו. ולא סתם בלגן. המערכת נמצאת בכאוס שאין כדוגמתו. אבל, כמו שאומרים הצעירים, אנחנו כאן, זה מה יש, וחייבים להסתכל קדימה.
ואכן, גם במציאות הפוליטית הנוכחית יש מקום לאופטימיות, בעיקר בזכות המהפך התודעתי והמעשי שחוללו איימן עודה וחלקים מהרשימה המשותפת, שהחליטו להפוך לגורם מעורב ולהשפיע על ההתנהלות הפוליטית של המדינה. זה מתבטא בהמלצה שלהם בפני הנשיא על גנץ, וברצונם הכן להשתתף במשא ומתן לתמיכה בממשלתו. האפקט המיידי של עמדה זו הייתה הצהרתו של גנץ לפני יומיים-שלשה על כוונתו לזמן את הרשימה המשותפת לשיחות על הרכבת הקואליציה.
בהינתן מי שאנחנו, ובהינתן קווי היסוד של היוזמה, למותר לציין שעבודתנו חשובה ביותר עכשיו הרבה יותר מתמיד. אנחנו רואים בשותפות הפוליטית היהודית-ערבית את האפשרות היחידה לחלץ את החברה הישראלית ואת המדינה מהגורל שאליו נתניהו ואנשיו מדרדרים אותנו במהירות שלא תיאמן.
לרובנו הגדול נראה שהאסטרטגיה הנכונה, ואולי היחידה שיש לה סיכוי להביא לשינוי אמיתי, היא הקמת רשימה/מפלגה יהודית-ערבית משותפת ממש. ולכן — פוליטיקאים משתמשים ב”לכן” בראיונות כל הזמן, כאשר אין שום קשר בין ההנחה המקדימה למסקנה! — ולכן, שוב, אני רואה כשאלת השאלות את עניין הטקטיקה של הגעה לכך: מתי יש להקים אותה? מי יקים? האם מקימים ממצב אפס (והאם אנחנו?), או על ידי דחיפה לחיבורים בין רשימות ומפלגות קיימות? מי יהיו מנהיגיה ואנשי המפתח שלה? וכיצד להבטיח שלא יהיה זה ניסיון שווא, שעלול חס וחלילה להיכשל ולהפיל אתו את הרעיון כולו? , לדיראון עולם
וזה מביא אותנו לערב העיון הזה.

איתנו שלשה, שביקשנו שיאירו את עינינו לגבי האופציות והמכשולים הצפויים לנו: פרופ’ סמי סמוחה, מוחמד דַראושֶה, וד”ר ת’אבת אבו ראס.

סמי סמוחה הוא פרופ׳ לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, מומחה, בין השאר ביחסים העדתיים והאתניים בחברה הישראלית, חתן פרס ישראל 2008, איש ציבור ואקטיביסט חד ועמוק, וחבר המועצה הציבורית של ארגון בצלם.

מוחמד דראושה הוא פעיל חברתי ופרשן פוליטי, מומחה ליישוב סכסוכים ובעיקר בכל הנוגע למיעוטים לאומיים ואתניים. מנהל תחום תכנון, שוויון וחיים משותפים בגבעת חביבה, ועמית מחקר במכון הרטמן. היה גם מנכ״ל משותף של יוזמות קרן אברהם.

ת׳אבת אבו ראס הוא חבר יקר, ומהמייסדים של היוזמה שלנו, ד״ר לגיאוגרפיה פוליטית שמתמחה ביחסים אתניים ובעיקר יחסי יהודים ערבים. לימד באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת ספיר, היה מנהל סניף עדאלה בנגב, ובשנים האחרונות מנכ״ל שותף ביוזמות קרן אברהם.